כשהאחים רבים ביניהם

[עינת דולב הדס]

כשהאחים רבים ביניהם

מה עושים? איך עוזרים להם לייצר קשר טוב יותר אחד עם השני?

האם אתם מתערבים? או נותנים להם לפתור את המריבות לבד?

האם אתם חושבים שמריבות עכשיו הן בסיס טוב לקשר מוצלח אחכ או בדיוק ההפך, הן מעידות על הקשר שיהיה ביניהם כל החיים?

האם לפעמים יש לכם את התחושה המוזרה הזו שהמריבות שלהם הם בעצם לכבודכם???

 

[דינהלה1]

אוהו אוהו...הצגה שלמה הם עושים לכבודי

אצלי במיוחד זה קורה עם התאומים, אחרי שהם רבים בינם לבין עצמם אז הם ניגשים אלי ומוצאים סיבה נוספת לריב והיא מי ימשוך ממני יותר תשומת לב....
אני למדתי לא להתרגש כל עוד זה בגדר הסביר וכשהם רבים על שטויות. אני מתערבת רק כשצריך. חוץ מזה מריבות בין אחים זאת בעצם "ההכשרה" שהם מקבלים לחיים,
הם מתאמנים על האחים שלהם, מקבלים תובנות ולומדים איך להתנהל מול העולם בחוץ...ילדיי גם משחקים ומבלים הרבה זמן ביחד, משתפים פעולה בצורה מאוד יפה כשהם רוצים.
אני חושבת שבמצב שבו יש מתח תמידי בין הילדים בבית זה מצריך בירור

 

[schlomitsmile]

משתדלת להמנע מהתערבות הקו האדום הוא אלימות- אם אחד מהם מרים יד, הוא יפגוש אותי

כל עוד זו מריבה "הוגנת" נראה לי חשוב לעתיד היחסים ביניהם ובכלל ליכולתם להתמודד עם קונפליקטים, שאניח להם לפתור את זה בעצמם.

 

[עינת דולב הדס]

בדיוק עכשיו

חזרנו מחברים שלא הפסיקו לקטר שהילדים כל הזמן רבים.
אני לא חושבת שאצלי הכל ורד אבל בגדול גם אני מאוד משתדלת לא להתערב.
אבל לפעמים קשה לי לשמוע את זה מהצד ולשתוק. אני רוצה שקט יחסי בבית ואז אם אני כבר מתערבת אני לא שופטת או אומרת מי צודק או מי טועה. אני מייחסת לשניהם את קילקול האוירה בדכ. ואז או שאני שולחת אותם לריב בחדר. או שאני שולחת כל אחד למקום אחר. פשוט לפעמים באמת קשה לי לשמוע את הרעש הזה.
אני מאוד מבינה איך המריבות שלהם הן הדרך שלהם להתאמן על מערכות יחסים ותקשורת.
זה הבית ספר שלהם ביחסי אנוש. ממש מעבדה ביתית אירגנתי להם...
בכל מקרה לא תמיד אני מצליחה ממש לא להתערב אבל מאוד משתדלת לא להכנס לזה כדי לא לגרום להם לריב לכבודי...

 

[schlomitsmile]

כשזה מפריע להורים נראה לי לגיטימי לגמרי לשלוח אותם לריב בחדר.
זה (גם) הבית שלנו וזכותנו להגיד שלא נעים לנו שצורחים לידנו.
זה לא נחשב בעיניי להתערבות בריב.
גם אנחנו לא רבים לידם

 

[עינת דולב הדס]

 

[MAMALY]

אני שונאת שהם רבים

זה לא מאוד נפוץ בבית שלנו נראה לי שזה כמו אצל כולם
לא מתערבת רק כזה בכיוון של אליומת פיזית פה אני בהחלט מתערבת - מותר לכעוס מותר לצעוק אפילו אסור לקלל אסור להרים יד


אמא שלי סיפרה לי שאני ואחותי היינו כל כך רבות עד שיום אחד היא לתלה לנו שלט על הדלת עם המספר 102 ואמרה "אם ירד דם תתקשרו לשם יבואו לטפל בכן" והלכה מהבית...

חחח היום זה ממש מצחיק אבל אז אני זוכרת את המריבות...

בגדול זה חלק אינטגראלי מגדילה ואינטראקציה חברתית וזה נורמאלי שהם רבים כל עוד לא נשפך דם ואין השפלה של אחד הצדדים

ברור שהרבה פעמים זה לכבודי...

אני זוכרת שהיתה מריבה אחת ענקית בין שני בניי (על ארטיק... פחחח) שכל כך התרגזתי עליהם ששבוע שלם לא הרשתי להם להזמין חברים הביתה עד שהם לא ילמדו להתנהג בבוד אחד אל השני הם נותרו רק עם עצמם... כמעט לא היו מריבות (ויכוחים כן מריבות לא) ושניהם התחננו לחברים ולא הסכמתי.
זה היה שיעור מעולה בשביל שניהם.

 

[עינת דולב הדס]

אמא שלך אלופה

אמא שלי גם יישמה את זה. פעם כשהיא היתה בעבודה ואנחנו היינו בבית רבנו בצורה כזו ששברנו את אחת מדלתות (זכוכית) והתקשרנו אליה לעבודה. היא אמרה לנו לנקות ולהזמין זגג ולשלם לו מהדמי כיס. אני חושבת שהייתי בכיתה ד ואחי בג ואחותי בב.
חיפשנו בספר טלפונים מס של זגג,] הזמנו, הוא הגיע והיה בשוק שמי שהזמין אותו זה ילדים.
הוא תיקן. שילמנו לו והוא עזר לנו לנקות...
הילדים שלי בגיל הזה. אני לא מצליחה לדמיין אותם עושים את זה...

 

[schlomitsmile]

לדמיין אותם שוברים חלון או מזמינים זגג?

אולי זה שיעור חשוב לכולנו- לפעמים היכולת או הקושי שלנו
לדמיין את הילדים שלנו מתמודדים עם משהו,
משפיעים מאד על כושר ההתמודדות שלהם בפועל.

 

[עינת דולב הדס]

מזמינים זגג

אני הייתי ילדת מפתח, אמא שלי היתה בסביבה ועבדה קרוב אבל זוכרות על השרשרת המסולסלת הזו עם המפתח? כזו היתה לי. זה לא היה רע.
הילדים שלי לא יודעים מה זה להיות לבד בבית.
הרבה פעמים הם אמרו לי שהם רוצים להיות בצהרון למשל... הם לא יודעים מה זה בכלל שאין ארוחת צהריים בלי אמא... כל צהריים אני אוספת אותם. אין כמעט זמן שהם בלעדי מלבד המסגרות.
אולי זה פאק שלי שאני לא משחררת ואז הם לא מפתחים עצמאות. אני חושבת שאולי הם מפתחים עצמאות אחרת... לא יודעת מה נכון ומה לא אבל ככה זה אצלי ואני לא מצליחה לחשוב שהם היו יכולים להיות כאלה בעלי תושיה כמו שאני הייתי כשהייתי בגילם...

 

[כמהאפשר]

אני יכולה להגיב בתור ה"אחות"?

אמא שלי לא מהמתערבות.
היא מבחינתה- "זה ביניכם, תפתרו".

היום, אני בת 32 ואחי מבוגר ממני ויש ביננו נתק ברמה כזו שאני לא מכירה את האחיינים שלי, לצערי. והוא לא מוכן לשנות את זה.
לא הייתי מעולם אצלו בבית, אנחנו לא חוגגים חגים יחד, אין איחולים לימי הולדת וכו'.
וזה לא משנה כבר מה אני אנסה לומר לו- אין מצדו את הרצון, משהו שם נשבר מזמן.

אני חושבת שהדבר הכי חשוב הוא קשר בריא, בין אחים.
יריבו או לא- מה שחשוב הוא שכל ילד ירגיש באמת אהוב, באמת רצוי.
וירגיש את הקשר לאחים שלו.. כי כאשר מרגישים יחס לא הוגן(לא יחס שמרגיש "לא הוגן"), באמת לא הוגן- כאשר מעדיפים מישהו באופן קבוע..-
זה מצלק.
בדיוק כשם שכתבתם, רק בכיוון ההפוך, משליכים את זה על הכל. ועל כולם.
זה דבר שמתבטא לאחר מכן גם ביחסים עם ההורים, אתכם. ובחיים. ועם עצמנו.(ז"א אני הייתי ועדיין הילדה ה"לא מועדפת" ו.. זה קשה).

 

[עינת דולב הדס]

את כותבת משהו מאוד נכון

זה לא הלהתערב בעיניי זה האיך להתערב.
כי כן, התפקיד שלנו זה לתווך להם את המציאות אבל זה נהיה בעייתי כאשר אנחנו מתחילים להיות השופטים.
אין הוגן או לא הוגן. בעיני כל אחד בעינים הסובייקטיביות שלו הצד שלו הוא הצודק. אז ברגע שאנחנו מתערבים כשופטים אנחנו בעצם אומרים לצד אחד שהוא לא צודק. בגלל זה לדעתי צריך לדבר ברבים. אנחנו לא באמת יודעים מה קרה שם גם כשאנחנו ממש חושבים שכן כי אין לנו יכולת להכנס לתוך הסובייקטיבי של הילדים.
ילדים רבים בעצם מתרגלים יחסים. אם אנחנו מפריעים להם בתרגול הם הופכים את הריב להיות ריב למעננו או לכבודנו.
אם נראה להם שריב לא מושך את תשומת ליבנו או לחילופין נשלח אותם להמשיך את הריב בחדר ונאמר להם שאנחנו סומכים עליהם שיפתרו את העניינים בעצמם או לחילופין נשמע את שני הצדדים אבל נניח להם לפתור את המריבה אמנם מולנו אבל בלי להתערב לטובת אף אחד, אז אנחנו לא מזניחים אבל לא מייצרים נזק.
אני מסכימה איתך שלהרגיש אהוב ולהיות מסוגל לייצר קשר מגיע מהבית ובסופו של דבר זו גם בחירה של אנשים בהתאם לערכים עליהם גדלו אם להיות בקשר או לא להיות בקשר עם המשפחה.
צר לי לשמוע שאת ואחיך לא בקשר. זה ממש עצוב בעיני.
אני שולחת לך חיבוק

 

[כמהאפשר]

את כל כך צודקת.

יש בדברייך כל כך הרבה תבונה, חכמה והבנה.
המילים שלך נוגעות ופוגעות, כך שאין לי אפילו מה להוסיף על מה שכתבת.

תודה לך, על החמלה והחיבוק.

חג שמח.

 

[עינת דולב הדס]

לא התכוונתי לפגוע

מתנצלת מעומק ליבי...

 

[כמהאפשר]

לא לא, ממש לא!

התכוונתי שהן נוגעות בלב ופוגעות בדיוק בנקודות הנכונות.
ממש, ממש לא פגעת.

סליחה אם לא הסברתי את עצמי נכון.

 

[עינת דולב הדס]

 

[מה החזאי מבין1]

אני אוזק אותם, כל אחד למיטה שלו

הם ישנים באותו החדר.
כשאני רואה שהם הגיעו לעמק השווה אני משחרר.
ואז יש לי בערך שבוע/יים עד הריב הבא.

 

[עינת דולב הדס]

אוזק????