כשאני לבד עם עצמי,
אני יכולה קצת לפחד,ואין סיבה ממש,כבר עברתי תהליך כלכך ארוך ,ואני מרגישה כבר בטוב,ועדיין יש שם משהו בתוכי בלתי פתור,משהו כואב,משהו לא שלם,לא מאוחד,משהו שמרגיש שחסר לו. ואני לא מרגישה שאני אוהבת את עצמי במיוחד(זה לא שאני שונאת את עצמי,אני פשוט מרגישה שאין שם כלום בפנים) ניראה לי הבעייה הכי גדולה בשבילי זו רייקנות שאני מרגישה בעצמי ומסביב,אני לא יודעת כמה זה יכול להשתנות-כי גם בכלליות אני בן אדם פסימי וחושב יתר(אני לא בטוחה שיש על סמך מה להיות שמחים כלכך..עם כל הכבוד) ואני כלכך מנסה להשתנות,ואני חושבת בצורה חיובית,ועדיין אותם השדים נדבקים בי ומסרבים לעזוב. מה אוכל לעשות?איך אוכל לאהוב יותר את עצמי?להרגיש יותר בטחון בעולם,להרגיש יותר אהבה?ואני לא יודעת מה לעשות כי איני יודעת למה אני מרגישה ככה,הרבה פעמים זה פשוט הרגשות קופצים מבלי שאבחר. מה דעתכם?
אני יכולה קצת לפחד,ואין סיבה ממש,כבר עברתי תהליך כלכך ארוך ,ואני מרגישה כבר בטוב,ועדיין יש שם משהו בתוכי בלתי פתור,משהו כואב,משהו לא שלם,לא מאוחד,משהו שמרגיש שחסר לו. ואני לא מרגישה שאני אוהבת את עצמי במיוחד(זה לא שאני שונאת את עצמי,אני פשוט מרגישה שאין שם כלום בפנים) ניראה לי הבעייה הכי גדולה בשבילי זו רייקנות שאני מרגישה בעצמי ומסביב,אני לא יודעת כמה זה יכול להשתנות-כי גם בכלליות אני בן אדם פסימי וחושב יתר(אני לא בטוחה שיש על סמך מה להיות שמחים כלכך..עם כל הכבוד) ואני כלכך מנסה להשתנות,ואני חושבת בצורה חיובית,ועדיין אותם השדים נדבקים בי ומסרבים לעזוב. מה אוכל לעשות?איך אוכל לאהוב יותר את עצמי?להרגיש יותר בטחון בעולם,להרגיש יותר אהבה?ואני לא יודעת מה לעשות כי איני יודעת למה אני מרגישה ככה,הרבה פעמים זה פשוט הרגשות קופצים מבלי שאבחר. מה דעתכם?
