כשאמא שלי נשארה לבד.

  • פותח הנושא fenn
  • פורסם בתאריך

fenn

New member
ראשית תודה

לראות את אמא מתרסקת בבת אחת מותיר אותי חסרת אונים. אמא שלי אישה מיוחדת מאוד (מן הסתם יאמר זאת כל ילד על אימו), היא עברה לא מעט קשיים בחייה (התייתמה בגיל צעיר מאוד, איבדה לא מזמן שלוש אחיות בשנה אחת והיד עוד נטויה לצערי), אבא שלי היה הדמות השקטה בבית, כזו שמיעטה מאוד בדיבורים, אבל הוותה כך מסתבר הגב והבסיס לאמא. יש לי משפחה חמה מאוד, קרובה מאוד, אחד תומך בשני בכל רגע נתון, עדיין הקשר שלי עם אימי ואבי היה חזק יותר, ע"ב יום יומי, שתי בנותי ממש "נשמו" את אבי מידי יום. לאורך כל הזמן אימי היתה חזקה מאוד, נחושה מאוד, גם בשעות שלפני מותו היא ידעה לאסוף את כולנו, להושיב סביב מיטתו ולדבר איתו באהבה שקשה מאוד לראות כיום. פתאום אמא שלי מאבדת כל כוח, העיניים שלה כבויות לחלוטין, היא נראית מוזנחת יחסית לאישה המאוד מטופחת שאני מכירה, ואני מהצד משתדלת מאוד שלא לבקר אותה על מעשיה, מגיעה אליה מידי יום, יוצאת יחד, מדברות, בוכות. בשאר הזמן יש לה מעט פעילויות שהיא עושה לבדה, לומדת, מארחת וכו'. קשה לי מאוד להבין איך אבא שלי לא כאן אז על אחת כמה וכמה להפנים את עצם היותה לבד.
 

fenn

New member
כשאמא שלי נשארה לבד.

אני בכלל שייכת לפורום אחר. כזה שמתעסק בחדשות טובות. הריון ולידה. בכלל לא מבינה איך פתאום אני כאן... בפורום שלי מתעסקים בצד השמח של החיים, בברכות ואיחולים, בתינוקות חדשים, לפני כמעט חודשיים גם אני זיכיתי לכל אותן ברכות ואייקונים של בלונים. ילדתי את בני הקטן. אבל, וזה אבל גדול השמחה שלי היתה מהולה בהמון עצב. אני מנסה לפרוק חלק ממנו כאן. חלק גדול מהעצב הזה מכיל את אמא שלי. שאבדה את אבא שלי. שבוע לפני שילדתי. אני מסתכלת על אמא שלי מידי יום בחודשיים האלה ולא מבינה איך בכלל הגענו לכאן... אמא שלי אלמנה? למה? למה אבא שלי לא כאן איתנו? למה כ"כ מהר? מנסה שלא להתעסק בשאלות אבל זה עולה מידי פעם. החוסר כ"כ עמוק, כ"כ גדול. העצב נראה כמו ענן שחור ענק ביום של חורפי במיוחד. 44 שנות נישואין היו להם. הרבה אהבה היתה שם. המון כבוד הדדי. שנים ארוכות הסתכלתי עליהם בהערצה עצומה, הוא אדם דתי, מופנם ושקט, היא- מסורתית בעיקבותיו, מלאת מרץ, חמה ומלאת אהבה לעולם. בשנה שעברה כחודש לאחר שפרשה לגימלאות אבא הרגיש שלא בטוב. אישפוז בן שבוע גילה שהוא חולה. סרטן בכבד. הרופאים דיברו על מצב סופני, עניין של שבועות. ראיתי את אמא מכווצת, מפוחדת עד אימה. כולנו היינו איתה, ארבעה ילדים בוגרים. לקח מעט זמן יחסית כדי שנקום חזרה על הרגלים ונחפש אחר טיפול הולם לאבא. במהלך חודש מאי הצטרף אבא לטיפול ניסיוני בסרטן הכבד בבי"ח בלינסון. כולנו כאחד האמנו שאבא בדרך הנכונה. אוטוטו והוא מבריא. שני כדורים ביום, אפס (כמעט) תופעות לוואי ואבא שמוקף באהבה עצומה מכולם. פתאום ראיתי את אבא שלי חוזר ויושב ליד אמא, מקריא לך סיפורים במשך שעות, מדבר איתה, מקיף אותה באהבה. ואמא היא היתה עסוקה בלדאוג לאבא, שעם הזמן, בלי ששמנו לב הלך ודעך. רק הבטן התפוחה העידה שיש שם מחלה שמקננת. לא מרפה. כשאבא ביקש מאמא לעזור לו לנעול נעלים הבנתי שהמצב אינו טוב, כשביקש עזרה בהלבשה הבנתי ששוב יש החמרה - אבל תמיד האמנתי, תמיד ידעתי שהוא יוצא מהמחלה הזו. הוא חייב להשאר עם אמא, הם תמיד היו יחד בשבילי. אבא אושפז ביום רביעי בחודש דצמבר, ביום שני חלה תפנית במצב והרופאים נאלצו לשכך את כאביו. ראיתי את אמא מדברת אליו, מחזקת, המילים שלה הדהדו שם בחלל החדר, מילים מלאות אהבה, היא עטפה אותו שם, בגופה הקטן והצנום, בידיה העדינות שלא הפסיקו לרגע ללטף אותו. זכינו לעוד כמה ימים של "אבא" ואז ביום חמישי הוא נפטר. כשכל ילדיו מקיפים את מיטתו. יום לאחר השבעה ילדתי את בני. חשבתי לתומי שאמא תשמח קצת, שמשהו בה יחזור למה שהכרתי קודם. אבל היא בשלה, מסרבת להאמין שאבא הלך. בעיניים שלה יש עצב רב, כאב שאי אפשר להוציא משם, אני יודעת שהזמן יעשה את שלו אבל עכשיו, עכשיו זה בלתי נסבל. אמא שלי נשארה לבד. אמא ואני חברות מאוד טובות, מתראות מידי יום, כ"כ קשה לי לראות אותה כך, אני מנסה להסביר לה שאבא כ"כ אהב אותה מטופחת ויפה ועכשיו היא כבויה לחלוטין, היא נשארה לבד
 
אמך נשארה לבד ..

לבד ... השותף ויד ימינה איננו .. אותו שותף שמילא את חיה בחודשים האחרונים, רק בו טיפלה, רק אתו הייתה... עולמה התרוקן מתוכן , ועכשיו צריך למלא בתוכן שתרגיש שיש לה למה לקום בבוקר ... נסי לחבר אותה להתנדבות כלשהי, למועדון קשישים פעיל, או לחוגים ועשיה .. התלי עליה מטלות מדי פעם ... שתרגיש שזקוקים לה לא רק במילים.. ולך הרבה מזל טוב וכל הכבוד לך על הרגישות והאכפתיות . זה לא מובן מאליו.
טלי
 
את הפרי של האהבה

ול עצמך יש 3 ילידים פרי של האהבה שלך ושל בעלך תבני בת יקרה ואהובה, כעוצמת האהבה כך כאב הפרידה , היא עדיין אוהבת ומחפשת אותו הוא החצי שלה והלוא נאמר דבק איש באשתו והיו לבשר אחד , הוא החלק השאיר ריקנות אצלה אני ראיתי את זה אצל אמי, וזה מה שמניע אותי לתמוך באלמנים ואלמנות החשוב לטפל בה , לתת לה להבין שתפקידה לא הסתיים , להגדיל את העיסוקים שלה כסבתא בטוחה שעוד זוג ידים לא יזיקו לך בארגון הבית וטיפול בקטנציק , זה יעודד אותה זה מה שעשינו עם אמי, הנכדים העסיקו אותה בלי סוף , אז רשמתי אותה לפעילות במתנ"ס היא לכה להתעמלות בחברת נשים אחרות לאט לאט פרחה מול העיניים שלי היא נרשמה לחוג לעיתונאות קבלו הרצאות, אני כתבתי במקומה וזה התפרסם תחת שמה אבל נתן לה גאווה אני כותבת בעיתון המקומי ,ף, הייתי שם עבורה , אבל אני רווקה , היה לי זמן וכוחות להשקיע בה , לקחת אותה להליכה יום יום ולשבת עם אמי שעות ואת יקרה עסוקה ואמא בעצמך , אז תעסיקי אותה בביתך או במנ"ס או בויצו המקומי אצלי בשכונה המתנ"ס החליף את ויצו ונעמ"ת ויש פעילות גם לנשים דתיות תסתכלי בעיתון המקומי ומאחלת לך שתזכי לראות אותה מתאוששת בקרוב , ותביני אותה היא מחפשת את האהוב שלה
 

fenn

New member
יש לה תעסוקה

היא לומדת פעמיים בשבוע, מלבדי ישנם עוד שלושה אחים שלכולם ילדים משמע היא סבתא במשרה מלאה, מן הסתם לא ירחק היום בו נחפש עבורה פעילויות נוספות, כרגע הכל טרי מידי וכואב. אני מקווה שהזמן ירפא ולו במעט את החור הגדול שנותר
 
יש לי דמעות ולחץ בגרון .כן חמודה לאמא

קשה מאד אני יודעת חבקי אותה כי זה מה שהיא הכי צריכה כתף לבכות עליה וידים חזקות לתמוך בגופה .
 

yamkachol

New member
../images/Emo201.gif משתתף בצערך.

כן האובדן של בן זוג הוא קשה איום ונורא. תהיה איתה. תראי לה שאכפת לך ממנה , שאת דואגת לה, רוצה לעזור לה (הכל כמובן בהתאם ליכולות שלך ושל משפחתך). תשמרי על שתכין מבחינת אוכל ,שתיה, שינה - במידה מתאימה. השנה - שנתיים ראשונות (בערך) הן האיומות ביותר. כל אחד הוא יחיד ומיוחד עם אישיות משלו, היסטוריה משלו - וכך גם התמודדותו באובדן מיוחדת לו. כל אחד ומה שמתאים לו. מתאים שיהיה עצוב, חסר שמחת חיים - הן אהוב לבו - מת לו. טעם החיים - איננו יותר. זה מצב נפשי קשה מאוד, שבניגוד לגוף , הכאב שם עובר בקצב הרבה יותר איטי . הוא לא עובר לגמרי. לומדים לחיות איתו. אך כאמור - התקופה הראשונה לאחר האובדן היא הכי קשה, שהרי זה משבר איום ונורא. כ"כ איום נורא, שלוקח לנו זמן להפנימו. להרגיש אותו. לחיות אותו. אמך מתמודדת באובדן בקצב שלה. בד"כ , בגילאים שונים מתמודדים אחרת. כמו כן, אם המתמודד באובדן- חי לבד , או אחראי על ילדים רכים בשנים - קצב ההתמודדות שונה (פרט לשוני בין המתמודדים באובדן). כדאי להימנע מלבקר את אמך (-מהמילה "ביקורת"). כדאי לתמוך, לעזור, להתעניין אם רוצה... או רוצה.... לנסות להוציאה לדברים שמהנים אותה. כל דבר בזמנו. זה הכיוון. זו תקופה שבמידה מסוימת, דומה לילד רך בשנים, שיש לדאוג שאוכל מספיק וכו'. מטפל בעצמו, דואג לעצמו, מבחינה גופנית. אמך נהנתה להתאפר לטפח עצמה - בעיקר למען אביך. כעת, במידה רבה (מבלי לפגוע בך) אין לה טעם בחייה. אהוב לבה, החבר שלה, השותף שלה לחיים איננו. זה משבר עצום. בלתי נתפס. לא נותר, אלא לעבוד על עצמנו, לקבל את המצב הבלתי רגיל, הבלתי נתפס, שהאדם שמולי, האהוב לי, יקר לי - סובל ויסבול עוד ימים רבים , (כשבמקביל גם לי קשה...). זה קושי נוסף. זו התמודדות נוספת. זה באמת מאוד קשה לראות אהוב שלי, סובל ואיני יכול לעזור לו. כל מה שאנו יכולים זה לחפש כיצד / ניתן להקל במידת מה. הזמן לכשעצמו אינו מרפא. מרפא מה שאנו עושים בזמן הזה. כמה אנו מתמודדים באובדן, בכאב. כל אחד מה שמתאים לו. מה שהוא יכול לעשות. כל הכבוד לך על כל ההתמודדויות.
 
סליחה שאני מתערבת

מדובר כאן על יולדת טריה. כל טיפת אנרגיה שיש לה היא צריכה להקדיש לרך הנולד ולעצמה. את התמיכה באמא ,מישהו אחר צריך לקחת על עצמו. גם אני חוויתי אובדן של אבא ,10 שבועות אחרי שילדתי. זהו סדר העדיפויות הנכון. לטובת האמא,הבן והסבתא כאחד. מזל טוב לך,פן יקרה. אומרים שכאשר נולד ילד חדש במשפחה,המשפחה מתרפאת. אשרייך שזכית להביא רפואה למשפחה זמן קצר כל כך אחרי האובדן. אני מאחלת לך שתירוו רוב נחת מילדך החדש,את ואמך וכל המשפחה. מזל טוב והרבה הרבה שמחה ונחמה
 

fenn

New member
כשאמא שלי מחייכת אני מאושרת

דווקא בהתחלה כשאימי היתה שקועה בעצמה בלבד וכלל לא התייחסה לתינוק נעלבתי למרות שניסיתי להבין שבהחלט לא מדובר בי. לאחר כמה ימים כשהתעקשתי להגיע מידי יום ולתת לה לשהות במחיצתו מס שעות נוכחתי לדעת שבזכותו שתינו מאושרות, כשהוא מחייך אלינו הלב נוגע בשמיים, טיולים בקניון הופכים לחווית קניות בגדים משעשעת (זהו בן ראשון אחרי שתי בנות) לפעמים אנחנו סתם נכנסות שתינו לנוח כשהוא במרכז המיטה של אבא ואמא עושה לו קולות... אלו רגעים שהופכים את אמא שלי למאושרת ואותי עוד יותר!
 
נהדר לראות את אמך מחייכת לבנך

ילד קטן זו תקוה. אי אפשר שלא לחייך למראה חיוך של תינוק.
 

fenn

New member
תודה. כ"כ נכון

בדרך מדהימה הצלחת להביא לידי כתב את כל מה שאני מרגישה כיום, אימי בהחלט הופכת בעיני בימים אלו לתינוק קטן שצריך לדאוג ולטפל בו בכל רגע. אני משתדלת מאוד שלא לבקר אותה על שום החלטה שלה גם אם היא מנוגדת לדעותי, בשבעה אפילו ביקשתי ממנה שבכל פעם שיש משהו שהיא מסרבת לעשות או לקבל שפשוט תפנה אלינו את האנשים. במהלך החודש הראשון השתדלנו מאוד לא לעזוב אותה כלל, זה לא פשוט להיות עם שלושה ילדים כשאחד מהם תינוק בן יומו בבית אחר שאינו מאורגן בהתאם לצרכים שלך, על אחת כמה וכמה לשלוח ולאסוף ילדים מבי"ס מידי יום ברכב... לשימחתי אימי אישה אצילה מאוד, יש אין סוף מחמאות שאפשר לחלוק לה והמון אנשים אוהבים את קרבתה כך שמידי יום אנשים מבקרים מתקשרים וכו'. במשך השנים אנחנו נוהגים לראות בהורים שלנו מגוון דברים, אנחנו מן הסתם משוחדים מספיק בכדי לייפות את המציאות שלנו, עם מותו של אבי הבנתי שישנם אנשים רבים שכלל לא הכרנו שמאוד אוהבים אותו ורוחשים לו כבוד בעוצמות שקשה לתאר ומהמקום הזה של להיות "הבת של..." אין ספק שהתחושה מאוד מחממת את הלב
 
למעלה