כשאבא ואמא רבים...

[ronnieyuval]

כשאבא ואמא רבים... ../images/Emo7.gif

אני מתביישת להודות, אבל האיש ואני לא ממש טורחים להסתיר את המריבות שלנו מפני יובל. האמת שאנחנו רבים מאוד מעט (אולי פעם בכמה חודשים עד שנה יוצאת כזאת מריבה), וגם אז זה אף פעם לא "ברוגזים" של שבוע אלא ישר מסיימים את העסק וגומרים את הריב ממש באותו הרגע (מקסימום חצי שעה של כעס). אבל ביחד עם הבטן התופחת שלי והקיץ החם שגם מביא איתו המון עבודה לשנינו והרבה לחצים מכוון המשרד, יצא שהמריבה האחרונה שלנו לפני כמה ימים היתה מאוד קולנית ולא נעימה. יובלי היתה על הידיים של אבא שלה, ושנינו צועקים ומצחצחים את החרבות... כואב לי הלב לדבר על זה עכשיו ותיכף אני אתחיל לבכות... היה איזה רגע שהיא פשוט התכווצה ונצמדה אליו כל כך, ממש בפחד, ואז הושיטה לי את הידיים שלה והתחילה לייבב ולבכות נורא. אני ישר לקחתי אותה והלכתי משם אל הסלון, התיישבתי איתה על הספה, וכל הזמן הזה היא נצמדה אליי בכזה פחד והמשיכה בבכי כבוש ומסכן כל כך. ישבתי איתה איזה עשרים דקות ככה וכל הזמן הזה חיבקתי אותה וליטפתי אותה ואמרתי לה כמה שאבא ואמא אוהבים אותה, וכמה שהיא ילדה טובה, ואהובה, וכל המחמאות שיש. לקח לה המון זמן להירגע. בסוף אבא בא אלינו וחיבק את שתינו ורק אחרי שהוא ואני התחבקנו והתנשקנו היא נרגעה (יחסית) אבל המשיכה להיות צמודה אלינו כל אותו הערב. אני חוששת שאנחנו פוגעים בה. אמנם מריבות כאלה זה משהו נדיר, אבל היא מבינה וזה מאוד משפיע עליה. אני רואה שכל פעם שיש בינינו חילוקי דעות, גם אם זו לא מריבה, היא ישר מתחילה לדבר על משהו או לבכות או לנסות להסיח את דעתנו, ואני חושבת שזה לא התפקיד שלה לגשר בין ההורים ושזה ממש נורא ועצוב שככה זה משפיע עליה. אמרתי את זה לאיש. הוא מצידו אומר שזה משהו שקורה בבית, ושזה חלק מהחיים, ושזה לא קורה כל כך הרבה ממילא ואין מה להסתיר ממנה. THAT'S LIFE כמו שאומרים, וזה חלק ממה שילד רואה בבית. אני מתכווצת רק מלראות אותה ככה... אז זהו. אחרי ששפכתי את מר לבי (ובבקשה אל תשפטו אותי, גם ככה זה מאוד קשה לי וחשבתי יומיים לפני שכתבתי את ההודעה הזאת) בבקשה תגידו לי מה דעתכם. מצטערת על האורך, ותודה למי שהגיע עד הלום...

 

[עמית@]

רוני

זה נכון שזה חלק מהחיים (ומוות הוא לא חלק מהחיים? זה לא אומר שלא צריך לסנן) בתור ילדה להורים גרושים אני זוכרת את המריבות כטראומה איומה- בעיקר את אלה הכבושות שהתנהלו "מאחורי הקלעים" והעכירו את האווירה, ויותר מכל שנאתי ונפגעתי מהאמירות "זה רק ויכוח קטן" חשוב מאוד לומר לילדה את האמת- אנחנו רבים לפעמים וזה כואב וזה עצוב, יש חילוקי דעות, אבל אם פותרים אותם אז זה נפתר (ולא לתת תחושה שרוחשים דברים מתחת לפני השטח- הרי המצב אצכם הוא לא של פרידה חו"ח) כמו בכל דבר צריך למצוא את דרך הביניים- לא להימנע לחלוטין מלריב לידה (כי זה יגרום לתחושה של משהו מתחת לפני השטח שילדים קולטים כל כך בקלות) ולא לפתוח לידה הכל (כי כאמור- זה גורם לה לתחושה כל כך רעה) אפשר לריב ולהתווכח עד לנקודה (כמה שהז קשה לעצור באמצע, כשהכל עומד כבר על השפתיים) שבה הויכוח הופך למשהו מעבר לפרקטיקה, היא לא צריכה להיות חשופה לריב לשם ריב (כולל הטחות אשמה מן העבר וכד- מקווה שאין כאלה אצכם

) מצד שני- זה נורא תיאורטי- ולפעמים אין מנוס.

 

[Shellylove]

שאלת שאלה חשובה

ואני מחכה לראות מה יגידו החכמות באמת, כי בעיני זה באמת מלכוד כלשהו. מצד אחד, ברור שעדיף שילד לא יספוג מריבות אבל מצד שני, גם כשהדברים לא נאמרים או יוצאים החוצה הילד מרגיש ואז אולי עוד פחות מבין מה קורה. אני לא יודעת באיזה גיל אפשר להסביר: אמא ואבא רבים לפעמים, כמו שאתה רב עם החברים שלך ואח"כ משלימים, אבל הם תמיד אוהבים. בקיצור, לא יודעת מה לומר לך.

 

[ענתש]

ואוו - גרמת לי לחשוב...

אנחנו דיברנו על זה בנינו והחלטנו שליד נגה לא רבים. אבל זו פעם ראשונה שגרמו לי לחשוב על "איך זה נראה לילד כשדברים מתרחשים מאחרי הקלעים" - בחיי שלא חשבתי על זה ! אבל אני גדלתי בבית שבו מעולם לא שמעתי את ההורים שלי רבים - אפילו לא פעם אחת ! אז אני מניחה שלמרות שהם נורא מאוהבים זה בזו עדיין (אחרי 28 שנות נישואין) הם רבו איזה פעם-פעמיים (

) מאחרי גבינו - לא ? בעלי, לעמות זאת, גדל בבית שבו להורים שלו אף פעם לא היתה הרבה חיבה זה לזו (והיום הם סוף סוך גרושים מה שעשה רק טוב לשניהם וחבל שלא קרה הרבה קודם) והוא ממש בטראומה מ"לריב לילד הילדים" כי הוא הרגיש שזה גרם לו רק נזק ושכן אפשר להסתיר. בנוסף, זה גרם לילדים "לתפוס צד" וזה הכי נורא בעיניי... בגלל זה החלטנו שלא רבים לידה. אבל עכשיו כשאתם מציגים את זה ככה - אני מחכה לשמוע מה יש למנוסים ממני להגיד.

 

[She Dolphin]

לגבי המריבה אני גם אשמח לשמוע

את הדעות כאן, אבל אני רוצה להגיד משהו לגבי הפיוס, שלדעתי הוא גורם מרכזי לא פחות. אני בתור ילדה ראיתי את ההורים שלי רבים (ובתקופות מסויימות זה היה יותר אינטנסיבי והיה לי מאוד קשה עם זה, אבל הייתי יותר גדולה). מה שלי היה מאוד קשה, זה שלא ראיתי אותם מתפייסים! בגל זה (בין היתר) אני חושבת שעד היום קשה לי לריב, כי זה תמיד נראה לי כמו סוף העולם. בתור ילדה לא חוויתי רגשית מצבים של ריב - (כעס גדול בין אנשים שאוהבים אחד את השני) - אבל אחר כך משלימים ונדמה לי שזה פגע מאוד ביכולת שלי לעשות את זה היום

. אני חושבת שהכי חשוב, גם אם רבים (ושוב, אשמח לשמוע מה דעתכן על כך), לדאוג שהילדים יראו אותנו מתפייסים. זה יגרום להם להבין שזה לא סוף העולם אם רבים.

 

[zimes]

אני לא רואה על מה לשפוט.

את מתארת מריבות של עד שעה, שאחריהן אתם מתפייסים לחלוטין. לי זה נשמע כמו משהו שהוא באמת חלק מהחיים (על כל פנים - שלכם

). איכשהו, זה נראה לי עדיף על ערב בו יש איזה משהו שמעיב, ואחר מכם או שניכם מסתובבים בהרגשה של "נו - שתלך לישון כבר - שאוכל להוציא סוףסוף את מה שמפריע לי". אנחנו אנשים. אנחנו מתפרצים, קורסים, כועסים, עייפים. הילדים שלנו מכירים אותנו עם כל התכונות, בכל המצבים. אם את בכ"ז מרגישה שמריבות כאלה קשות ליובל, אולי יש מקום לברר ביניכם איך אתם רבים. לא שזה פשוט - כי כשבאמצע מריבה, מי זוכר מה החלטנו? אבל אולי לנסות לפתוח דברים לפני שהם מתפוצצים, אולי לנסות יותר להקשים זה לזה (כך שלא תצטרכו להגיע לצורות ביטוי קשות כדי לגרום לשני להקשיב). אני חושבת שזה מצוין שאת אומרת ליובל שאתם אוהבים אותה. אני חושבת שאתם גם יכולים לומר לה שאתם אוהבים זה את זה, אבל רבים ומתפייסים. אולי חשוב, גם במצבים ה"קטנים" שאתם רואים שהיא נלחצת מויכוחים ומנסה להסיח, להגיד לה, גלויות - "אני רואה שאת רוצה שאני אשחק אתך כדי שאני לא אתווכח עם אבא". לדעתי, היא כבר מסוגלת להבין (ואם לא עכשיו - אוטוטו).

 

[נדיה של ארבעה]

ואודליה אמרה השבוע:

"נכון שאת ואבא רבתם פעם?" (זה היה אחרי שבבוקר הייתה מריבה רצינית על איזו שטות, כמובן. גם אצלנו זה קורה פעם ב...אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהוצאתי את כל מה שצברתי מאז הלידה.) אמרתי, נכון. היא אמרה: אבל אתם חזרתם להיות חברים? אמרתי, כן.(אמת לאמיתה) היא יצאה מרוצה מהחדר. הלכתי אחריה ושאלתי אם היא פחדה כששמעה שאנחנו רבים. היא אמרה שלא, שזה היה מצחיק. בזה נגמר העניין. טוב, היא יותר גדולה...

 

[הילהל]

תיאוריה וישום לגבי מריבות

אני מעולם לא ראיתי את הורי רבים. אבל תמיד הרגשתי כשזה קרה - משהו באווירה בבית היה כל-כך לא נכון שקשה היה לא לשים לב. וזה רק הבהיל אותי יותר - כי חשבתי כל הזמן "מה יכול להיות כ"כ נורא שמסתירים ממני?" והייתי מגיעה למצבים של לחץ ובכי ושואלת את ההורים האם הם מתכוונים להתגרש - ואז הם היו מספרים לי על מה רבו וכמה זה דבר קטן ולא משהו שמתגרשים בשבילו. כך שלדעתי אין טעם להסתיר - זה מלחיץ יותר. בתיאוריה - אני רוצה להיות מסוגלת להישאר ברמת הויכוח ולא ריב. כן להתווכח, כן להחליף דעות מנוגדות, אבל לא לצעוק/לבכות/להעליב. זה בתיאוריה. ביישום - ודאי שאני מפשלת, לא פעם ולא פעמיים. אני מנסה לא לשנוא את עצמי בגלל זה, אבל זה קשה. אני כן מרגישה שאני ואבא של יונתן לאט לאט משתכללים ולומדים איך לא להגיע לריבים דרמטייפ. בסופו של דבר - זה בריא יותר גם לנו, לא רק לבן שלנו.

 

[Iris & Ron]

יש לי הקבלה קצת פראית...

כמו שיש הורים שמסתובבים ערומים ליד הילדים, וזה טבעי ונעים לכולם, אבל הם לא יקיימו יחסי מין מול הילדים מחשש שיפרשו את האקט כאלימות, אותו דבר לגבי הריבים שלכם שתיארת. ויכוחים אצל משפחות מסויימות זה טבעי, וקשור בשיתוף ואוירה פתוחה שאומרים הכל, אבל ריב קולני ולא נעים (כמו שתיארת) שגרם ליובלי לפחד כל כך, את זה כדאי אולי לשמור לרגעים שהיא לא בסביבה. הנה היתרון היחידי בבעל וורקוהוליק

- כשהוא כבר בבית לא רבים

.

 

[ronnieyuval]

תודה על התגובות! איריס, התחברתי

להקבלה שלך מאוד (בתור אחת שמסתובבת הרבה מאוד עירומה בבית, וכך גם אבא ויובלי...). ואני חושבת שכולם בסופו של דבר צודקים. לא צריך להסתיר, אבל גם לא להגיע למצב שהילדה כל כך מפחדת בגלל המריבה הלא נעימה. אני בהחלט לוקחת לתשומת לבי, ואדבר על זה גם עם האיש, להבא להשאר בגבולות הפרקטיים ולהמנע מהטחות והאשמות וכינויי גנאי. ובאמת במבט לאחור, זה משהו שקורה אולי פעם או פעמיים בשנה... ועדיין גורם לכזו תגובה חריפה אצל יובל, שהיא ילדה רגישה במיוחד לסביבתה. אז להבא נשמר לנו... וגם מאוד אהבתי את ההצעה של עניין ההשלמה שלאחר הויכוח - אנחנו באמת כנראה עושים את זה שלא במודע אבל נראה לי שזה מה שהכי הרגיע אותה, לראות שאנחנו עדיין אוהבים ומתחבקים. עכשיו כשאני חושבת על זה, לפעמים אם אנחנו מנהלים שיחה גם כשלא כועסים זה על זה, אבל מדברים על משהו מכעיס (ענייני עבודה למשל, לקוח מרגיז, וכיוב') היא שומעת את זה בטון הדיבור ומיד מתחילה לנסות להסיח את דעתנו ולדבר על משהו אחר... האינסטינקט שלי היה עד כה ללטף מיד את גבי או לחבק אותו, שהיא תראה שאנחנו לא כועסים. אז כנראה שזה היה הדבר ההנכון לעשות בסופו של דבר... שוב תודה על ההבנה והתגובות!

 

[Iris & Ron]

רוני - קבלי את התנצלותי

אם עלה מדברי שאלו ריבים שבשגרה. ברור שלא, ולכן זה כל כך הפחיד את יובלי וזעזע אותך.

 

[עירית ל]

צרת רבים

כשהייתי קטנה (כשיונתן רק נולד) חשבתי שלא נריב ולא נצעק לידו. מה? לא חייתי עם עצמי כמעט שלושים שנה? ברור שלא עמדתי (אני, אני) בהחלטה. יש לי סיפור הפוך למה שמישהי פה סיפרה על ההורים שלה. פעם כשההורים שלי רבו אמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה שהם יריבו ויתגרשו. אמא שלי הסבירה לי שהם לא רבים, אלא רק מתווכחים. אותי זה הרגיע מאותה שניה ועד עצם היום הזה (43 שנות אהבה ונישואים). באמת שהפסקתי לדאוג וקיבלתי את הריבים שלהם כחלק מהחיים. זה גם השדר שאני רוצה להעביר לילדי - שהבסיס בטוח ואיתן.

 

[לאה_מ]

רוני, קיבלת תגובות מאד חכמות,

ואני רוצה לחזק אותך, ולספר לך, שזה מאד אנושי לריב, ולצערי חיי הנישואין שלי, בעיקר אחרי שנולדו הילדים, היו בהחלט משובצים בלא מעט ריבים, חלקם גדולים יותר וחלקם קטנים. לאחרונה החלטנו לקחת את עצמנו בידיים והתחלנו טיפול זוגי, שמטרתו באמת להביא לתקשורת יותר יעילה, ואני מרגישה שזה בהחלט עוזר. מכל מקום, לשמחתי גם אני וגם בן זוגי לא טיפוסים שלא מדברים, וחילוקי הדעות והכעסים בהחלט יוצאים (שזה עדיף, בעיני, מאשר לשמור דברים בבטן). מכיוון שכך, אנחנו לא יכולים "לתזמן" ריבים לפי השעות שבהם הילדים נמצאים או נעדרים, ולכן קורה שרבים גם בנוכחות הילדים. אין לי שום ספק שזה מלחיץ את הילדים. אבל אני נוטה להסכים עם בן זוגך בנקודה הזו - זה חלק מהחיים שלנו. אנחנו לא יכולים לעשות כל דבר תוך מחשבה עליהם, ומבחינתי, לדחות את זה לאחר כך זה בלתי אפשרי. מה שכן, ביחד עם התכונה של לא לשמור בבטן, באה גם היכולת להשלים ולהתפייס, וגם זה נעשה, כמובן, לעתים קרובות בנוכחות הילדים, ולדעתי מהווה איזון למריבה שקדמה לפיוס. אני מרגישה שלמרות שהילדים עומדים לנגד עיני בהרבה מאד נושאים, דוקא בנושא הזה, היחסים ביני לבין בן זוגי גוברים על השיקולים שלי הנוגעים לילדים.