כרטיס צהוב ../images/Emo86.gif
[הערת פתיחה: הטקסט הבא נכתב על ידי ידיד ישראלי שלי מגרמניה. הוא אמיתי לחלוטין.] בזמני החופשי אני משמש כשופט-חובב במשחקי כדורגל לילדים. הדבר התחיל מאז התחלתי לשחק במשחק זה עם בני הקטן שעם הזמן גדל, וחבריו הרבים שהצטרפו למשחקים החליטו פה אחד שעליי לשמש כשופט, תפקיד שלדעת ילדים שונים אני ממלא בצורה טובה. אינני יודע אם דבר זה נכון, אך גיליתי שילדים זקוקים גם לדמויות סמכותיות ופסקניות בתחומי ספורט. הילדים הבחינו חיש מהר כי אינני מעדיף את בני או את קבוצתו, ואינני מהסס לרגע להפעיל נגדו את סמכותי כשופט, שכוללת אזהרה, כרטיס צהוב, ואף הרחקה אם דבר זה מתבקש. העבודה אינה קלה, ונעשית כולה לשם שמים ובהתנדבות. אני אמנם נהנה מכל רגע, אך חוזר לעיתים הביתה רצוץ. מסתבר ששופט כדורגל רץ לפעמים יותר מכל השחקנים יחדיו. לפני שבועיים, בסוף שבוע ארוך אצל ידידים בצפון גרמניה, קיימנו גם כן כמה משחקים מזדמנים. מספר ילדים מקומיים בגילאים 11-7 הצטרפו, כולל שתי ילדות בגילאים 9 ו-11. מספר נערים ממוצא זר בגילאים 13-10 התבוננו במשחק וביקשו להצטרף. לא ראיתי בכך כל בעייה, וצירפתי אותם למשחק, תוך כדי חלוקה מחודשת של הכוחות. הילדים, שהיו 6 במספר, הציעו שישחקו נגד כל השאר, שהיו 8 במספר. לאחר שביררתי שהדבר מקובל ומוסכם על כולם נפתח המשחק, שהתגלה כמשחק בעייתי במיוחד: הילדים הזרים סירבו במפורש לשמור על כללים נאותים, וכמות העבירות לאחר כעשר דקות משחק היתה גבוהה באופן בלתי פרופורציונלי למשחקים אחרים שהיכרתי. הפסקתי את המשחק וביקשתי להחליף מילה עם הילדים, שהתגלו כדוברי ערבית: הללו החלו מדברים ומצחקקים אחד עם השני בערבית. כנראה ילדים של מבקשי מקלט מדיני, חשבתי לעצמי. הזהרתי את הילדים בגרמנית שישמרו ויקפידו על חוקי משחק הכדורגל, אך לשווא. המשחק התחמם, וקללות בערבית צחה, מלוות בתנועות מגונות וקולות נחירה עפו לעבר הקבוצה השנייה, ובמיוחד אל שתי הנערות שהיו בקבוצה זו. המשחק הופסק לאחר 4 דקות פעם נוספת על ידי: דרשתי מילדים אלו לעזוב את המגרש לאלתר. הם נבהלו מאוד ושאלו אותי מה קרה ומה לא בסדר. הסברתי להם באופן אדיב שהם מקללים בערבית ועושים תנועות מגונות, והדבר לא לרוחי. שאלתי אותם מהיכן הגיעו: ארבעה ממצרים ואחד מסוריה, אמרו. מבטי האפור נח עליהם לרגע קט; הללו נראו בכל זאת מבתים טובים, ביקשתי להאמין. "אני אגב מישראל", הסברתי משועשע-משהו לילדים שנעמדו כמסומרים על מקומם למשמע הידיעה, "ואני אשמח אם תמשיכו לשחק, אבל בלי כל השטויות מסביב". המשחק המשיך וראה זה פלא - הוא הפך למעניין ולמרתק, נטול כל עבירות משמעותיות, ואף גרם קורת רוח לכולנו. חמשת הילדים נצחו בתוצאה 10:7, והיו מאושרים. הם נגשו אליי ושאלו איך היו, וכמובן ששיבחתי את משחקם. זו גם היתה האמת: הם שיחקו באופן משכנע ועדיף על הקבוצה בה שיחקה בני. ילד אחד, שלא יכל להתאפק, ניגש אליי ושאל אם אני באמת מישראל. "הרי אתה לא נראה ישראלי" אמר. שאלתי איך נראה ישראלי וכל הילדים הערבים סימנו ישר לתנועת החזקת הרובה. בפנים חתומות הסברתי שלא כל הישראלים כאלה. הם ביקשו שאומר מילה בעברית. האמת היא שהמילה הראשונה שעלתה במוחי היתה המילה "מחסום", כמו לבדוק אם מילה קשה זו הגיעה גם למדינות השכנות, אך המילה שבחרתי לומר היתה "שלום". היה רגע של דממה דקה באוויר, ונדמה היה לי שראיתי לחלוחית ביני הילדים. כולם שתקו משהו. חייכתי ונפרדתי מהם בטפיחת שכם.
[הערת פתיחה: הטקסט הבא נכתב על ידי ידיד ישראלי שלי מגרמניה. הוא אמיתי לחלוטין.] בזמני החופשי אני משמש כשופט-חובב במשחקי כדורגל לילדים. הדבר התחיל מאז התחלתי לשחק במשחק זה עם בני הקטן שעם הזמן גדל, וחבריו הרבים שהצטרפו למשחקים החליטו פה אחד שעליי לשמש כשופט, תפקיד שלדעת ילדים שונים אני ממלא בצורה טובה. אינני יודע אם דבר זה נכון, אך גיליתי שילדים זקוקים גם לדמויות סמכותיות ופסקניות בתחומי ספורט. הילדים הבחינו חיש מהר כי אינני מעדיף את בני או את קבוצתו, ואינני מהסס לרגע להפעיל נגדו את סמכותי כשופט, שכוללת אזהרה, כרטיס צהוב, ואף הרחקה אם דבר זה מתבקש. העבודה אינה קלה, ונעשית כולה לשם שמים ובהתנדבות. אני אמנם נהנה מכל רגע, אך חוזר לעיתים הביתה רצוץ. מסתבר ששופט כדורגל רץ לפעמים יותר מכל השחקנים יחדיו. לפני שבועיים, בסוף שבוע ארוך אצל ידידים בצפון גרמניה, קיימנו גם כן כמה משחקים מזדמנים. מספר ילדים מקומיים בגילאים 11-7 הצטרפו, כולל שתי ילדות בגילאים 9 ו-11. מספר נערים ממוצא זר בגילאים 13-10 התבוננו במשחק וביקשו להצטרף. לא ראיתי בכך כל בעייה, וצירפתי אותם למשחק, תוך כדי חלוקה מחודשת של הכוחות. הילדים, שהיו 6 במספר, הציעו שישחקו נגד כל השאר, שהיו 8 במספר. לאחר שביררתי שהדבר מקובל ומוסכם על כולם נפתח המשחק, שהתגלה כמשחק בעייתי במיוחד: הילדים הזרים סירבו במפורש לשמור על כללים נאותים, וכמות העבירות לאחר כעשר דקות משחק היתה גבוהה באופן בלתי פרופורציונלי למשחקים אחרים שהיכרתי. הפסקתי את המשחק וביקשתי להחליף מילה עם הילדים, שהתגלו כדוברי ערבית: הללו החלו מדברים ומצחקקים אחד עם השני בערבית. כנראה ילדים של מבקשי מקלט מדיני, חשבתי לעצמי. הזהרתי את הילדים בגרמנית שישמרו ויקפידו על חוקי משחק הכדורגל, אך לשווא. המשחק התחמם, וקללות בערבית צחה, מלוות בתנועות מגונות וקולות נחירה עפו לעבר הקבוצה השנייה, ובמיוחד אל שתי הנערות שהיו בקבוצה זו. המשחק הופסק לאחר 4 דקות פעם נוספת על ידי: דרשתי מילדים אלו לעזוב את המגרש לאלתר. הם נבהלו מאוד ושאלו אותי מה קרה ומה לא בסדר. הסברתי להם באופן אדיב שהם מקללים בערבית ועושים תנועות מגונות, והדבר לא לרוחי. שאלתי אותם מהיכן הגיעו: ארבעה ממצרים ואחד מסוריה, אמרו. מבטי האפור נח עליהם לרגע קט; הללו נראו בכל זאת מבתים טובים, ביקשתי להאמין. "אני אגב מישראל", הסברתי משועשע-משהו לילדים שנעמדו כמסומרים על מקומם למשמע הידיעה, "ואני אשמח אם תמשיכו לשחק, אבל בלי כל השטויות מסביב". המשחק המשיך וראה זה פלא - הוא הפך למעניין ולמרתק, נטול כל עבירות משמעותיות, ואף גרם קורת רוח לכולנו. חמשת הילדים נצחו בתוצאה 10:7, והיו מאושרים. הם נגשו אליי ושאלו איך היו, וכמובן ששיבחתי את משחקם. זו גם היתה האמת: הם שיחקו באופן משכנע ועדיף על הקבוצה בה שיחקה בני. ילד אחד, שלא יכל להתאפק, ניגש אליי ושאל אם אני באמת מישראל. "הרי אתה לא נראה ישראלי" אמר. שאלתי איך נראה ישראלי וכל הילדים הערבים סימנו ישר לתנועת החזקת הרובה. בפנים חתומות הסברתי שלא כל הישראלים כאלה. הם ביקשו שאומר מילה בעברית. האמת היא שהמילה הראשונה שעלתה במוחי היתה המילה "מחסום", כמו לבדוק אם מילה קשה זו הגיעה גם למדינות השכנות, אך המילה שבחרתי לומר היתה "שלום". היה רגע של דממה דקה באוויר, ונדמה היה לי שראיתי לחלוחית ביני הילדים. כולם שתקו משהו. חייכתי ונפרדתי מהם בטפיחת שכם.