כרחם על בנים

[רוצה לעזוב]

כרחם על בנים

סיפור (מוקדש לחיים בזרם, רקפת, לימונינה [הייתה פעם אחת כזו...] וכל היפים והאמיצים האחרים): א. כמידי בוקר, או שמא כמידי לפנות בוקר, קם פינחס משנתו. מהחלון נשקפת אפילת הלילה שרק מתחילה להתפוגג, ועדיין חשוך. סמוך למיטתו, על מרצפות מרובעות קטנות וישנות, עמדה קערה ובתוכה הנטלה, מלאה במים צוננים, ממנה נטל ידיו שחרית. כל יום פינחס מעורר את השחר. לעולם אין השחר מעורר אותו. רק אם חלה, או אחרי אירוע משפחתי שנמשך אל תוך הלילה, היה מושך את שנתו לעוד שעה-שעתיים. פינחס אינו איש פשוט, אך גם לא חשוב. איננו למדן מובהק, אך בפירוש גם לא בור. כישוריו ומחשבתו הישרה, הגינותו וטוב ליבו עשו ממנו בעל-בית יאה ונאה, שהכול רוחשים לו חיבה והערכה. רואה חשבון ממולח, ירא חטא ומסביר פנים, ההולך עם ה' בתמימות. גם ביום הזה, שעוד כמה שעות יהפך ליום קייצי שטוף שמש, התגבר כארי לעבודת בוראו. כבר התרגל, זה שלושים שנה שהוא מקיץ משנתו בארבע וחצי לפנות בוקר, אבל עדיין הוא כארי. זקן, אבל אריה. המניין הראשון בבית הכנסת מתחיל "הודו לה' כי טוב..." רק בשעה חמש ורבע, אך כדי לקיים את המאמר היכון לקראת אלוהיך ישראל, מקדים קימתו. רוחץ את פניו בנחת, נוטל ידיו בשנית, מברך ברכות השחר ושותה כוס מים קרים שמזג לעצמו מהבקבוק שבמקרר. ואז, כשעיניו עודן טרוטות וחושיו עודם מעורפלים, מכניס את המגבת לתוך שקית שחורה, לוקח הטלית והתפילין, ומשים צעדיו לקראת בית הכנסת. לפני התפילה נוהג פינחס לטבול במקווה, ורק אז ניגש למקומו הקבוע בבית הכנסת, בשולחן הדרומי-מזרחי, ליד ארון הספרים. לשאר העולם, היה זה יום רגיל. הממהרים בתפילתם, כדי להספיק להגיע למקום העבודה בזמן הרצוי, מיהרו גם היום. הפנסיונרים, העצמאיים, וכל מי שעיתותיו אינן טרופות וזמנו בידו, גם היום נינוחים היו, ונשארו זמן מה אחרי התפילה – אם כדי לשתות מעט קוניאק ולטעום מיני מזונות, אם כדי ללמוד הלכה יומית או דף היומי. גם אלו שלא מתפללים, התרוצצו כתמיד. המכוניות שתמיד מותנעות, הותנעו גם היום. המכולת נפתחה כדבר שבשגרה, והקליינטים הקבועים הרוכשים את החלב, הגבינה והלחם – הגיעו גם היום. ברם לפינחס לא היה זה יום רגיל. כלל לא. לדידו, הזמן כמו עמד מלכת. כאילו שאבו את האוויר מהכדור. מנסה לדחות עצבונו, ומתחנן בפני בוראו שינחנו עצה טובה ודרך ישרה.

 

[רוצה לעזוב]

המשך

ב. הנה עומדים לפניו ימי בחרותו, בהיותו יושב בשבת תחכמוני בישיבה, רכון על הספרים, מתווכח בלהט, חי את עולמה של תורה. אם כי כמובן מקדיש הוא גם היום עיתים ללימוד, ונושא ונותן באמונה, ויראת שמים ממלאת את כל דרכיו – אך אותה סערת קודש שליוותה אותו אז, לא שבה ללוותו מאז. וכיסופים וערגה ממלאים אותו כל העת לאותם ימים יפים, הספונים בזיכרונו כימיו היותר טובים. והנה אביו עליו השלום, כמו משמים עומד ומשגיח. בית הוריו עומד לפניו במלוא הדרו ועוניו. קירות מתקלפים, רצפות עקומות, והמוני ספרים מכסים כל מתחם אפשרי. ריח השרוף של הפרשת החלה עוד עומד באפו, והבכי הנשנק של אימו, בעת הדלקת הנר של ערב שבת עוד נשמע באוזניו. עת רצון הוא זה, תמיד הייתה שבה ואומרת, ואותו מנצלת אני עד תום. "וכן יהי רצון מלפניך, שיהיו בניי ובנותיי, נכדיי ונכדותיי וכל יוצא חלציי יראים ושלמים, עושי רצונך ועוסקי תורתך לשמה...". והנה עומד לפניו בנו בכורו, איש אשר רוח בו, מלא בכישרון, ברצון ובהתמדה. גם בו בוערת אש, גם הוא כחץ שלוח – אבל מסתבר שלא בכיוון הנכון, והאש, איי..., אש זרה היא. נתפס למינות רחמנא ליצלן. רק אתמול סיפר. אכן יודע אדם נפש בהמתו, אך באותה נשימה אין אדם יודע מה בלב חברו, ומתברר שגם בלב בנו שלו אינו יודע. ודאי שידע שמשהו עובר על בנו, אבל מ ה עובר עליו לא ידע. חשב, סתם הרהורים. בכל זאת עונת השידוכין קרבה ובאה, ולא קלה היא בעיניו. שמיל לא היה קל דעת, חלילה. גם כעת אף אחד אינו נוטה לחשוב כך, לפחות לא פינחס אביו. כל שכניו, מכריו וידידיו ידעו שהוא רציני, חושב, עמקן וישר. ונימוסיו – אח... אילו נימוסים! כמה כבוד נוהג הוא בהוריו, כמה הוקרת תודה. אפילו עתה, חושב פינחס בליבו, באיזו עדינות סיפר, בכמה משחקי לשון נקט. כל כך רצה להפחית את הכאב, שהמכה תהיה קשה פחות. "אבא", משחזר שוב את שאמר לו בנו אמש, "מה משמעות אהבה שאוהב אבא את בנו? מילא שבן אוהב את אביו, הגיוני הדבר, שהרי הוא משענתו ומגינו בכל עת. הדואג לו ומספק כל צרכיו ועל שולחנו הוא סמוך. אבל למה שיאהב האב את בנו, אחר כל האכזבות, והחוצפה, והקפצת הלב שגורם לו הילד במשך ימי חלדו, כבילדות, כבנעורים, כבבגרות?" וגם על הדברים שהשיב, חוזר פינחס והוגה בהרהורי ליבו: "הקשר בין הורה לילדו", כך השיב, "עמוק הוא מטעם ומסיבה. זה בנו. עצם מעצמו, בשר מבשרו. כך יצר הבורא את עולמו. אלו הם האינסטינקטים בצלמם ובדמותם נברא האדם. יש והאדם ימות, ובלבד שבנו יחיה. המסירות העצומה הזו לילדים, הדאגה התמידית, אינה נובעת מסיבה רציונלית כלשהי, ממקום שיד השכל וההיגיון מגיע בו, אלא ממשהו עמוק שמסתתר בעצם מבנה האישיות שלנו. ומוטב שכך". "האם משום כך הדגישה תורה מצוות כיבוד אב ואם, ולא הזכירה מצוות הדאגה לילדים, שהדבר פשוט ואינו צריך לפנים? "טוב, זו רק שאלה רטורית. אבל לפי דבריך, אבא, אינני מצליח להבין משהו. אמנם מקרים חריגים, מקרי קצה, אין ביכולתם להעיב כלל על עוצמת אמיתות דבריך; אבל כלום אפשר לומר כן גם לגבי צורת הנהגה של קבוצה שלמה? כוונתי, שבמבחן המציאות רואים, לכאורה באופן שאינו מסתדר עם דבריך, שאהבת אב ואם לילדם היא רציונלית בעליל. הרי באם, למשל, בחור חרדי, מקהילה כמו שלנו, מחליט שרוח אחרת עמו. רוצה לילך בדרך אחרת ובאורחות חיים ובאמונות שונות ומנוגדות לאלו שגדל עליהן, לאלו שמנחים את צור מחצבתו. האם אמנם יאהבוהו כבראשונה? האם אמנם יוסיפו לדאוג לו, לחבק אותו, לתמוך בו?! אם לא, להיכן נעלמה אותה אהבה א רציונלית מסותרה?!" - "שאלה טובה שאלת בני. העניין הוא, שכמו שבמקרים חריגים מבין אתה שההתנהגות של ההורים אינה בסתירה למהות אהבת הורה לילדו, כך גם בנוגע לדוגמה שהבאת.הלוא בן אדם מן השורה יכול להתנהג בניגוד לאינסטינקטים שלו. לא רק אדם שמתאבד, אלא גם אדם שמעשן נניח, שאוכל בהפרזה הגם שמשקלו עודף וכדו', עושה זאת. התנהגותם של אנשים אלו, שרבים הם ואי אפשר למנותם, אין היא עומדת בסתירה לכך שאדם אוהב את עצמו, ובמהותו חפץ חיים הוא". "כלומר, מה שאתה אומר אבא הוא, שהתנהגות של הורה הסותרת את האהבה והדאגה מנוגדת היא לטבע האנושי, והיא גם שגויה". "ללא ספק, שמיל". "אוקיי. התיישבו הדברים בליבו. אבל ברצוני, במטותא, לשאול שאלה נוספת, בנימה אישית: רואה אתה את עצמך כמי שמסוגל לנהוג בניגוד לאינסטינקטים הטבעיים שלו, בניגוד לעצמותו ולמהותו, במיוחד בנושא זה של אהבתך לילדיך שלך?" "למה אתה שואל"? "אממ...". במחשבה שנייה, מהרהר הוא בליבו, שמיל לא סיפר יותר מדי. אמר בעדינות, בקול נכאים נמוך ושברירי, שיש בליבו דברים אחרים מאשר הוא – היינו אביו – היה מצפה לראות. שעל פניו, שלפי שעה, רוצה הוא לטעום טעמים אחרים, להריח ניחוחות שונים. בקיצור, שהוא בוחר ללכת בדרך אחרת. "קשה לי אבא לומר לך דברים כאלו. יודע אני שאלו אינן מילים, אלא מדקרות חרב בליבך. חש אני את כאבך. משער שתחשוב כי זו יריקה בפנים מחייכות וכפיות טובה מהסוג הגרוע, אבל דע לך שאין זה נכון. לכן, כל כמה שזה קשה לי לעשות זאת, באתי לספר לך דברים כהווייתם. שלא דברים ושברי דברים יגיעו לאוזניך, רק בגלל חוסר אומץ וחשש שלי. אני מלא כלפיך כבוד והערכה. בסופו של יום, כמה השקעת בי, כמה יגעת, כמה רצית, כמה הענקת – בלי גבול. כל צורכי קיבלתי ממך והרבה מעבר. אבל איני יכול יותר. כמה שדנתי בליבי הלוך וחזור רצוא ושוב, הבינותי עוד ועוד שאיני מתחבר לעולם הזה, אליו הולדתני, ושאליו תפילתך ותקוותך שאתחבר... לרגעים חשבתי אפילו שמותי טוב מחיי, לי ולכם. אבל החלטתי לבסוף שלא, שגם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע. איני יכול ללכת אלא בדרכי שלי". ומה אומר אני? אבכה למול פניו? אנתק עמו מגע? בני הוא. עצמי ובשרי. נעים הליכות, ישר דרך. כלום ארחיק אותו מעל פניי? הלוא כך אשבור שני לבבות. האם עושה זאת ברעה? מתוך זדון? וודאי שלא. בטח יסורים הרבה וחיבוטי נפש הרבה עבר עד שהגיע לאן שהגיע והסיק מה שהסיק. ומצד שני, על שום מה אחבקהו? על שום שהטיח אבן במצחי? איך אתמוך ביד עושה עבירה? וחינוך תשעת ילדיי האחרים, התמימים, שלא ראו ולא שמעו נימה של חטא מעודם? איזו אכזבה זו, איזה כשלון זה שבנך בוגד במורשתך, במורשת אבותיך. ואיזה ביזיון? מה יאמרו כולם? אחשוב. אולי אנסה לשכנעו? על פניו נדמה לי שזו תהיה ברכה לבטלה, ואולי לא? אולי פשוט אתעלם ממה שסיפר לי. בטח ילך לגור היכן שליבו חפץ. אדבר אל ליבו שכשיבוא אלינו יכבד וינהג כמו שנוהגים כולם, בלבוש ובשאר דברים. ואשאר אביו אוהבו כמקדם. ומה חנה תגיב? מה תאמר על ילדה, האהוב, עלם החמודות שעוזב את הקן באופן כזה ובצורה כזו? המתפללים כבר עזבו אחד אחד את בית הכנסת, והגיעו אחרים, ומניין חדש התכנס, וכבר מבקש לסיים – ופינחס עוד ישוב במקומו. ראשו מורכן מעט, כולו הרהורים. שקוע בשרעפים.

 

[אגס 10]

כמו תמיד,כתיבתך משובחת

יש רק בעיה אחת,חבל שהסיפור שכתבת דימיוני ולא אמיתי. חבל שבמציאות הרבה הורים אינם כמו פנחס. חבל שבמציאות הציבור החרדי בעצם משמש כר ובסיס למחשבה ולהתנהגות אחרת לגמרי מהדמות החושבת שיצרת וקראת לה פינחס. חבל.

 

[mister xy]

והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם

הפוסט הזה יעזור לנו להבין את מה שעובר על ההורים בזמן כזה..

 

[לחוד]

נפלא, נפלא

חן חן על השקעתך ועל התוצאות המעולות!

 

[מבולבלונת]

איזה יופי

אני רוצה לשלוח את זה לכמה הורים של יוצאים בשאלה... הסיפור דורש המשך.

 

[דמות הגוף]

מאוד יפה

אבל גם מאוד פנטזיוני, אנשים לא מתפלספים בדרך כלל, אלא פועלים נטו לפי האמוציות שלהם, במיוחד בנושאים טעונים כל כך.

 

[אלכהוליקן]

נאים הדברים למוח וללב, שאפו על ההשקעה...