טשרניחובסקי, ביאליק,
אהרוני ואלומיניום.......והקשר ביניהם....... בווינט....... התכנסנו בגלל האהבה. לספרים, לאוכל, למה שביניהם. מאז שהאדם כותב לעצמו רשימות - באבן ובחרס, בפפירוס ובנייר אורז, בעור או בכרומו, האדם גם מדווח לעצמו ולאחרים על מזונותיו האהובים. נכון שהספרות היא בעיקר מזון רוחני, אבל במאות, אם לא באלפי ספרים, תוכלו למצוא תיאורים, דיווחים ואזכורים של ארוחות וחומרים, תענוגות וזיכרונות, אהבות ושנאות, שכולם קשורים איכשהו במשתה או בסעודה, בפנטזיה או בצער, בהתאהבות פתאומית או בהבזק חריף, פתאומי, של ריחות, צבעים וטעמים מן העבר, מן הנוסטלגיה, מן הדמיון. לא התיימרנו למצות ולהקיף. להפך. מלאכת הבחירה הייתה קשה, אך מענגת. עשרות ספרים נערמו על שולחן המטבח, הפשלנו שרוולים, חגרנו סינרים, חיברנו מחשבים ניידים - ובסוף צמצמנו לרשימה קצרה מאוד, קצרה מדיי לטעמנו - אבל גם טעימה מאוד. גדלנו על ´לביבות´ של טשרניחובסקי, אבל המורים שלנו לספרות הסתפקו בדימוי ואף פעם לא בישלו אותן. למדנו את ´אלוף בצלות ואלוף שום´ של ביאליק, אבל לא הבנו בדיוק מה אוכלים שם. פנטזנו על ´משקה שוקולדה חמה´ בעקבות אריך קסטנר ו´השביעייה הסודית´, ואיכשהו, גם כילדים, היה ברור לנו שקיים הבדל מהותי בין זה לבין קקאו חם או שוקו משקית. אבל מהו ההבדל הזה, ואיך יוצאים מן הדפים ומגיעים אל השולחן? הגיעה אפוא העת למתכון. ´לביבות´ לביבות בנוסח טשרניחובסקי "כפטדת הודו אמוצה כן נעשה מראה הבצק. לקחה אז גיטל בכף את המעגילה החלקה, אותה העבירה על פני הבצק על ארבע פינותיו, העבר והחלק בעוז להישירו, לעשותו לשכבה אחת, ומידה וקצב אחד לכל החלקים, שמה את לבה לבל ייצאו בו פרצים וחדודים. עגול היה ודק, כעשוי במשור ובמעצד. ונדמה לרגעים כאילו עומד על נפשו הבצק, אוחז בחלקת העץ ונאחז ברוב קשיות עורף, דבק בחוזקה ובעוז, מתרפק על פני המעגילה... וטיפלה בו גיטל מאוד, וזריזה הייתה במעשיה". זוכרים את גיטל הזקנה? סבתא של רייזלה מן השורה "רייזלה גדלה ותיף, ותמלא את הבית עליצות?" אהרוני קורא בתשומת-לב ונהייה גיטל. טשרניחובסקי כותב: "וגיטל לקחה שש ביצים / טרפה ושמה החלבון והחלמון בקמח הסולת / לשה הקמח כחוק, לישה ולישה חזקה, / והפך עינו חיש קל ויהי כעין הענבר השקוף". יופי! יש התחלה של מתכון. מקריאה מדוקדקת מתברר שאלו לביבות סולת מתוקות, מבושלות במים רותחים, מה שאנחנו קוראים היום כופתאות, אבל ניחא, נקוד קידה לחירות המשורר. ואהרוני לוקח שש ביצים, אפילו כתומות-חלמון כמו פעם, ברוסיה של טשרניחובסקי, כשהתרנגולות התרוצצו בחצר. ומוסיף סולת ולש כחוק, וקורץ כופתאות וממלא בגבינה וסוכר ווניל וגרד קליפת לימון, "ובטרם נכונו הלביבות - בירכתי כיריים כבר רתחו/ מים, שמילאו הסיר והעלו אד ובעבועים", ואנחנו מתחילים להיאנח קצת על מר גורלה של רייזלה, שאחרי שגדלה ותיף, נהייתה כנראה מהפכנית ונשלחה לבית-הכלא, והלביבות רותחות כדת וכדין בדיוק כמו נפשה המעונה של גיטל - ואז מוציאים אותן מן הסיר. וטועמים. ומתכרכמים לגמרי. כי במקום כופתאות אווריריות שדמיינו, שנאכל עם שמנת חמוצה וריבת דובדבנים, יצאו כדורי טניס גדולים, כבדים, אמנם "כעין הענבר השקוף", אבל קשים נורא, בלתי אכילים להחריד, על דעת כולנו (והכלב). ברגעים האלה הייתי גיטל. "והופכות מחשבותיה וכלות, לקויות וכהות / נכחה הביטו עיניה...ומאומה לא ראתה נגדה", אבל אהרוני התעשת מיד ופסק: "טשרניחובסקי משורר ענק, ולפי הסיפורים גם היה רופא ילדים מצוין, אבל בבישול, עם כל הכבוד, אין לו מושג ירוק. ברור שהפואמה נכתבה מתוך זיכרון עמום של משהו שקרה פעם במטבח של איזו סבתא, אבל בין הזיכרון לבין המתכון אין שום דמיון", אמר והרטיב ידיים - ותוך דקות היו לנו הלביבות הכי אווריריות, בהירות, עגלגלות ומשמחות, שעין אנוש ראתה מאז ניצלה רייזלה (כך אנו מקווים) מבית-האסורים.
