כפר משונה
כתב: הקטור פלמן אמש, אמי הופיעה בחלומי. חלמתי שנסעתי לבקרה בפעם הראשונה בביתה החדש. היא עברה לגור בכפר קטן. זה היה כפר מוזר, שונה מכל הכפרים שהכרתי. הבתים - קטנים, מאד קטנים; הרחובות - שקטים, מאד שקטים. לא שחקו שם ילדים. גם מבוגרים לא היו ברחוב. גם אמי נראתה שונה. פניה הקרינו שלווה ואושר. היה נדמה לי שהיא כבר לא סובלת מאותה מחלה נוראית שגרמה לה יסורים. כשהגעתי לבית אמי אמרתי לה: איזה כפר משונה זה! רציתי לקנות לך מתנה לכבוד ביתך החדש, אך לא מצאתי חנות מתנות. רציתי להביא לך כיבוד, אך לא היתה צרכניה בנמצא. בעצם לא ראיתי אף חנות מכל סוג. נכון! - השיבה לי. בכפר הזה אין חנויות, כי תושביו לא זקוקים להן. את לא רוצה שאביא לך משהו? - שאלתי. תסיר דאגה מלבך!. שום דבר לא חסר לי. עכשיו, חזור הביתה, שמור על משפחתך ושאלהים יברך אותכם. ביציאתי מהכפר, ראיתי קבוצת אנשים ברחוב הראשי. הם צעדו לאט, וגררו את רגליהם. הם צעדו בקשט. חלקם היו מחובקים. היה נדמה שהם מדוכדכים ואפילו היו כאלה שהזילו דמעות. ...................... אתמול חלמתי את החלום הזה כאילו שהיה מציאותי. עכשיו אני ער, אבל חי את המציאות כאילו חלום, או יותר נכון, כסיוט. אני צועד בתוך קבוצה של אנשים. אנו צועדים לאט, בשקט. אני מחובק לאחי. עיניי מוצפות דמעות. כמה מטרים קדימה נושאים את אמי. אנו מלווים אותה במסעה האחרון למעונה הנצחי.
כתב: הקטור פלמן אמש, אמי הופיעה בחלומי. חלמתי שנסעתי לבקרה בפעם הראשונה בביתה החדש. היא עברה לגור בכפר קטן. זה היה כפר מוזר, שונה מכל הכפרים שהכרתי. הבתים - קטנים, מאד קטנים; הרחובות - שקטים, מאד שקטים. לא שחקו שם ילדים. גם מבוגרים לא היו ברחוב. גם אמי נראתה שונה. פניה הקרינו שלווה ואושר. היה נדמה לי שהיא כבר לא סובלת מאותה מחלה נוראית שגרמה לה יסורים. כשהגעתי לבית אמי אמרתי לה: איזה כפר משונה זה! רציתי לקנות לך מתנה לכבוד ביתך החדש, אך לא מצאתי חנות מתנות. רציתי להביא לך כיבוד, אך לא היתה צרכניה בנמצא. בעצם לא ראיתי אף חנות מכל סוג. נכון! - השיבה לי. בכפר הזה אין חנויות, כי תושביו לא זקוקים להן. את לא רוצה שאביא לך משהו? - שאלתי. תסיר דאגה מלבך!. שום דבר לא חסר לי. עכשיו, חזור הביתה, שמור על משפחתך ושאלהים יברך אותכם. ביציאתי מהכפר, ראיתי קבוצת אנשים ברחוב הראשי. הם צעדו לאט, וגררו את רגליהם. הם צעדו בקשט. חלקם היו מחובקים. היה נדמה שהם מדוכדכים ואפילו היו כאלה שהזילו דמעות. ...................... אתמול חלמתי את החלום הזה כאילו שהיה מציאותי. עכשיו אני ער, אבל חי את המציאות כאילו חלום, או יותר נכון, כסיוט. אני צועד בתוך קבוצה של אנשים. אנו צועדים לאט, בשקט. אני מחובק לאחי. עיניי מוצפות דמעות. כמה מטרים קדימה נושאים את אמי. אנו מלווים אותה במסעה האחרון למעונה הנצחי.
