כפפה?
איני מסוגל לזכור את השנה בא ארע הסיפור, אולם ניתן להצליב מידע אם אחד מגיבוריו. באותם שנים הטלויזיה לא היתה ובין שתים לארבע אסרו עלי הורי לצאת לרחוב. מארבע ואילך כשיצאתי ביליתי את רוב שעותי לאורכו של נחל הירקון, מתחילתו (בעולמי) בעשר תחנות ועד לשיפכו, בתחנת הכח רידינג. הכרתי כל שביל ואבן, אבל החלום היה לשוט. השיט בסירותיו של חימיקו - בונה בסירות היה יקר. כל קרש, חבית ובקבוק זכוכית פקוק שצפו במים, הפליגו בדימיוני לעולמות רחוקים. כאן כניראה התקבלה ההחלטה. לבנות כלי שייט לבד. לבנות לבד, אבל מספיק גדול לכמה חברים. מכל החומרים שהיו זמינים בעבורי, נבחרו שלושה. לוחות עץ מהבינינים הסמוכים שמשו לבנית השלד, באמצעות מסמרים. מיכלי פח מלבניים עם ידית ופקק מתברג ששימשו בעברם גלון שמן מנוע,נאספו מתחנת הדלק הסמוכה לגשר הירקון. המיכלים היו את מיכלי הציפה של האסדה. כן אסדה. הניסיון לבנות סירה אמיתית עם חרטום שפיץ וספסל לא הצליח. חוטי ברזל מגולונים שפורקו מגדרות הרשת שעירית תל אביב הקימה סביב רכושה הניבזז. אתר הבניה המועדף היה כמובן שטח העיריה המגודר, הסמוך לגדת הנחל. איני יכול לזכור את משך הבניה ,אולם אני וחברי בילינו את הקיץ בסיפורים ו"בכפפות". כל מיכל נאטם, ניבדק בקפידה ונקשר לשלד העץ ע"י חוטי הברזל. משהגיע יום ההשקה, לא הצלחנו להרים את הקוסטרוקציה אל המים. נשקלה בנית עגלה וניפסלה על הסף, מפעת סבלנותינו הפוקעת. האלטרנטיבה שנמצאה יעילה יותר, עמדה מאוחר יותר באוכרינו. קראנו באותו בוקר לעזרת הגדולים ואלו כמובן עזרו. האסדה היתה במים. עלינו עליה שלושה וארבע והיא צפה מצוין. התיכנון היה לאסוף מלאי אוכל מים וציוד חתירה ולשוט למחרת בבקר לעבר הים. עוד באותו היום חזרנו לאסדה והיא נעלמה. בירורים העלו סברה שדודו-הוא מהגדולים- ועוד שנים גנבו את האסדה ושטו לים הפתוח. הגענו בריצה לשפך הירקון ליד מפלי המים של חברת החשמל ואמנם ראינו את האסדה ושנים שלושה ילדים היו עליה כשהיא בעומק הים נדחפת ע"י הזרימה הרמה של המפלים. חלפו עוד מספר שעות וחלק מהורי הנעדרים הגיעו למקום. כבר היה מאוחר ועמד להחשיך. אחד ההורים פנה לכפר הדיגים הסמוך, הם הוציאו סירת משוטים וחלצו את הגנבים. שני זכרונות עדין מלוים אותי מאותו ארוע. הראשון חמוץ וצורב כיצד שוברים את תפארת הבניה שלנו. הזיכרון השני היה מתוק יותר. חלק מההורים היכו ללא מעצורים את ילדיהם "הגנבים" וללא רחם, היתה בכך נחמה ונקמה. אחד הילדים הגדולים על פי זכרוני הוא דודו טופז (גולדברג).
איני מסוגל לזכור את השנה בא ארע הסיפור, אולם ניתן להצליב מידע אם אחד מגיבוריו. באותם שנים הטלויזיה לא היתה ובין שתים לארבע אסרו עלי הורי לצאת לרחוב. מארבע ואילך כשיצאתי ביליתי את רוב שעותי לאורכו של נחל הירקון, מתחילתו (בעולמי) בעשר תחנות ועד לשיפכו, בתחנת הכח רידינג. הכרתי כל שביל ואבן, אבל החלום היה לשוט. השיט בסירותיו של חימיקו - בונה בסירות היה יקר. כל קרש, חבית ובקבוק זכוכית פקוק שצפו במים, הפליגו בדימיוני לעולמות רחוקים. כאן כניראה התקבלה ההחלטה. לבנות כלי שייט לבד. לבנות לבד, אבל מספיק גדול לכמה חברים. מכל החומרים שהיו זמינים בעבורי, נבחרו שלושה. לוחות עץ מהבינינים הסמוכים שמשו לבנית השלד, באמצעות מסמרים. מיכלי פח מלבניים עם ידית ופקק מתברג ששימשו בעברם גלון שמן מנוע,נאספו מתחנת הדלק הסמוכה לגשר הירקון. המיכלים היו את מיכלי הציפה של האסדה. כן אסדה. הניסיון לבנות סירה אמיתית עם חרטום שפיץ וספסל לא הצליח. חוטי ברזל מגולונים שפורקו מגדרות הרשת שעירית תל אביב הקימה סביב רכושה הניבזז. אתר הבניה המועדף היה כמובן שטח העיריה המגודר, הסמוך לגדת הנחל. איני יכול לזכור את משך הבניה ,אולם אני וחברי בילינו את הקיץ בסיפורים ו"בכפפות". כל מיכל נאטם, ניבדק בקפידה ונקשר לשלד העץ ע"י חוטי הברזל. משהגיע יום ההשקה, לא הצלחנו להרים את הקוסטרוקציה אל המים. נשקלה בנית עגלה וניפסלה על הסף, מפעת סבלנותינו הפוקעת. האלטרנטיבה שנמצאה יעילה יותר, עמדה מאוחר יותר באוכרינו. קראנו באותו בוקר לעזרת הגדולים ואלו כמובן עזרו. האסדה היתה במים. עלינו עליה שלושה וארבע והיא צפה מצוין. התיכנון היה לאסוף מלאי אוכל מים וציוד חתירה ולשוט למחרת בבקר לעבר הים. עוד באותו היום חזרנו לאסדה והיא נעלמה. בירורים העלו סברה שדודו-הוא מהגדולים- ועוד שנים גנבו את האסדה ושטו לים הפתוח. הגענו בריצה לשפך הירקון ליד מפלי המים של חברת החשמל ואמנם ראינו את האסדה ושנים שלושה ילדים היו עליה כשהיא בעומק הים נדחפת ע"י הזרימה הרמה של המפלים. חלפו עוד מספר שעות וחלק מהורי הנעדרים הגיעו למקום. כבר היה מאוחר ועמד להחשיך. אחד ההורים פנה לכפר הדיגים הסמוך, הם הוציאו סירת משוטים וחלצו את הגנבים. שני זכרונות עדין מלוים אותי מאותו ארוע. הראשון חמוץ וצורב כיצד שוברים את תפארת הבניה שלנו. הזיכרון השני היה מתוק יותר. חלק מההורים היכו ללא מעצורים את ילדיהם "הגנבים" וללא רחם, היתה בכך נחמה ונקמה. אחד הילדים הגדולים על פי זכרוני הוא דודו טופז (גולדברג).
