כעס
פתאום נגמר לי הכעס. ככה. פוף. אין. תמיד הוא עושה לי את זה. רגע אחד אני שורפת בזעם, מפילה דברים, בועטת, משחיזה ציפרניים, ורגע אחר כך.... נעלם. כמו בא - ככה הלך. לך תבין כעסים. אז פיתחתי תיאוריה. בתיאוריה שלי - אני בעד האיטליאנוסים באשר הם. לבוא, לצרוח למיניאק את מה שהכי הכי שורף לי בנשמה, להוציא להוציא להוציא (ושישמעו מצידי כל השכנים) ו... זהו. מתרווחת, מחייכת, לא מבינה על מה היה כל הרעש. מוכנה לשלום. כי, בינינו, בשביל מה נתנו לנו את הכעס? בשביל שנחזיק אותו בתוך הלב? בתוך הבטן? בשביל שנמרח אותו על פרוסה של איזה מישהו X או מישהו Y שבחיים בחיים לא נסלח לו, ושימות העולם, הוא מוקצה לנצח? בשביל מה נתנו? תיאוריית המייקי-איטליה-שגר-שכח שלי אומרת: כעס הוא דבר זניח. צריך אותו בשביל לשחרר לחץ. כמו שסתום בסיר לחץ. משתחרר - יוצא - אהההההההההההההההההההההה עכשיו אפשר להתחיל לנשום. מה, לא?
פתאום נגמר לי הכעס. ככה. פוף. אין. תמיד הוא עושה לי את זה. רגע אחד אני שורפת בזעם, מפילה דברים, בועטת, משחיזה ציפרניים, ורגע אחר כך.... נעלם. כמו בא - ככה הלך. לך תבין כעסים. אז פיתחתי תיאוריה. בתיאוריה שלי - אני בעד האיטליאנוסים באשר הם. לבוא, לצרוח למיניאק את מה שהכי הכי שורף לי בנשמה, להוציא להוציא להוציא (ושישמעו מצידי כל השכנים) ו... זהו. מתרווחת, מחייכת, לא מבינה על מה היה כל הרעש. מוכנה לשלום. כי, בינינו, בשביל מה נתנו לנו את הכעס? בשביל שנחזיק אותו בתוך הלב? בתוך הבטן? בשביל שנמרח אותו על פרוסה של איזה מישהו X או מישהו Y שבחיים בחיים לא נסלח לו, ושימות העולם, הוא מוקצה לנצח? בשביל מה נתנו? תיאוריית המייקי-איטליה-שגר-שכח שלי אומרת: כעס הוא דבר זניח. צריך אותו בשביל לשחרר לחץ. כמו שסתום בסיר לחץ. משתחרר - יוצא - אהההההההההההההההההההההה עכשיו אפשר להתחיל לנשום. מה, לא?
