lonely TearDrop
New member
כעס
אף פעם לא הייתי מסוגלת להתעמת עם המחשבה שאמא שלי עזבה אותי. אמרתי תמיד שזה בגלל המחלה שהכתיבה לה מה לעשות, איך להתנהג, מה להרגיש.
איך יכולתי להאשים אותה בכלל. היא לא חשבה בצורה רציונלית, היא לא שלטה בעצמה. כך שפשוט לא כעסתי.
עד היום אני כמעט ולא כועסת, על אף אחד. כשאני כועסת זה כמו מן איזה משהו זר אך ארסי שעולה בי ומהר מאוד נשכח.
ואני לא מסוגלת לסבול בכלל שכועסים עליי, זה באופן אוטומטי ומהיר כהבזק הופך לפחד אימתני שהכועס יעזוב אותי, ממש בכל רגע, הוא יעזוב אותי.
הייתה לי אמא שאולי כעסה עליי ואולי אני כעסתי עליה והיא יום אחד כבר לא הייתה. משהו בה אמר לה להפסיק להיות. אבל אני הייתי, והייתי רק בת שלוש והיא עזבה אותי.
עברו מאז עשרים וחמש שנים ורק עכשיו אני בשלב הזה שנקרא "כעס". ואין לי מושג אפילו קלוש איך לכעוס אותו החוצה.
אף פעם לא הייתי מסוגלת להתעמת עם המחשבה שאמא שלי עזבה אותי. אמרתי תמיד שזה בגלל המחלה שהכתיבה לה מה לעשות, איך להתנהג, מה להרגיש.
איך יכולתי להאשים אותה בכלל. היא לא חשבה בצורה רציונלית, היא לא שלטה בעצמה. כך שפשוט לא כעסתי.
עד היום אני כמעט ולא כועסת, על אף אחד. כשאני כועסת זה כמו מן איזה משהו זר אך ארסי שעולה בי ומהר מאוד נשכח.
ואני לא מסוגלת לסבול בכלל שכועסים עליי, זה באופן אוטומטי ומהיר כהבזק הופך לפחד אימתני שהכועס יעזוב אותי, ממש בכל רגע, הוא יעזוב אותי.
הייתה לי אמא שאולי כעסה עליי ואולי אני כעסתי עליה והיא יום אחד כבר לא הייתה. משהו בה אמר לה להפסיק להיות. אבל אני הייתי, והייתי רק בת שלוש והיא עזבה אותי.
עברו מאז עשרים וחמש שנים ורק עכשיו אני בשלב הזה שנקרא "כעס". ואין לי מושג אפילו קלוש איך לכעוס אותו החוצה.
