כעס ...

כעס ...

הנטיה שלנו היא תמיד להאשים אוביקט חיצוני בכעס שמופיע כאן .ותמיד זה חוזר על עצמו מחדש .כל אחד יכול בחיים שלו לראות איך זה חוזר ומופיע .כל עוד נאשים אוביקט חיצוני זה יחזור ויופיע ,על מנת להעיר אותנו לחקירה עצמית ,כי הכעס [כל תחושה שלילית אחרת ]מקורה כאן ,ואין לנו וכוח עם המציאות .הבעיה היא לא בהופעה אלא כאן .אור ואהבה.
 

lightflake

New member
למדנו שכעס זה לא "רוחני"

מוטב פשוט לכעוס בלי להרגיש אשמה על כך ולשחרר את זה מהמערכת
 
אין בעיה .....

אין בעיה עם התחושה ,אך הנקודה החשובה ,היא להתעורר לחקירה עצמית כאשר התחושה חוזרת שוב ושוב -תבנית קבועה -.הנקודה שיש מה שער לכעס ,וכאשר אנחנו נמצאים במה שער -הויה ,עצמיות .אזי הגישה שלנו לתחושה שונה לגמרי .
 

ינוקא1

New member
מוטב לכעוס ולא להדחיק.

כי הדחקה פירושה הוא שהכעס נכנס פנימה במקום לצאת החוצה.

אך אדם שבאמת עושה עבודה , אמור להגיע למצב שאין בו כעס כלל (וכמובן אין בו גם הדחקות . . . )

מה שמפרק כעס זוהי הבנה.
וככל שההבנה של האדם את עצמו ואת אחרים גדולה יותר , הכעס נעלם.
 
מימד חדש .....

מימד של התחושות .אופיין משתנה כידוע .[כעס ,חרדה ,דאגה ,ועוד ]התחושה מופיעה ונעלמת ,זה לוקח את הזמן שלו וזה נעלם ,כעובדה .אנו מדברים כאן על חקירה ,ובחקירה כאשר מופיעה תחושה ,אזי כל שיש הוא לא להגיב ,לאפשר לתחושה להופיע כמו תמיד אך הפעם רק להיות התבוננות ללא תגובה.כאשר אנו מאפשרים לתחושה להיות ללא תגובה .כאן אנו יוצרים את השינוי .אנו מפסיקים להתנהל בתבנית הרגילה שלנו .בהצלחה .אור ואהבה.
 
דרך אחת .....

החקירה בחוויה ישירה היא אחת .ברמה הזו אין מקום לדיאלוג .ברמה הזו נדרשת חקירה וצומת הלב כאן .כאן נגמרות המילים .אין אפשרות אחרת מכיוון שרק בחקירה בחוויה ישירה אפשר לראות את המציאות כפי שהיא .אור ואהבה.
 

ינוקא1

New member
יש עוד דרכים.

תראה למשל דברים נפלאים אלו שכגתב רבי נחמן מברסלב :


. . .וְכָל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לְאָדָם
הֵן פַּרְנָסָה אוֹ בָּנִים אוֹ בְּרִיאוּת הַגּוּף וְכָל שְׁאָר הַחֶסְרוֹנוֹת
הַכּל הוּא בְּחֶסְרוֹן הַדָּעַת
וְאַף שֶׁיֵּשׁ חֲסֵרִים לְגַמְרֵי מֵהַדַּעַת
וְעִם כָּל זֶה יֵשׁ לָהֶם כָּל טוּב
בֶּאֱמֶת כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לָהֶם אֵינוֹ כְּלוּם
וְכֵן לְהֵפֶךְ
הַשָּׁלֵם בְּדַעַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ חִסָּרוֹן
בֶּאֱמֶת הַחִסָּרוֹן אֵינוֹ כְּלוּם
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל: "דַּעַת קָנִיתָ מֶה חָסַרְתָּ, וְאִם דַּעַת חָסַרְתָּ מַה קָּנִיתָ"
כִּי עִקַּר הַחִסָּרוֹן וְהַשְּׁלֵמוּת תָּלוּי בַּדָּעַת
וְכֵן כַּעַס וְאַכְזָרִיּוּת
הוּא מֵחֶסְרוֹן הַדַּעַת
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כַּעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ"
וְעַל כֵּן הַחוֹלֶה הוּא כַּעֲסָן
מֵחֲמַת שֶׁאָז הוּא בְּדִינִים
כִּי דִּינִים שׁוֹרִים עָלָיו
וְדִינִים הֵם מחִין דְּקַטְנוּת
וְעַל כֵּן הוּא בְּכַעַס
וְלֶעָתִיד לָבוֹא יִתְגַּלֶּה הַדַּעַת
וְהַכּל יֵדְעוּ אֶת ה'
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'"
וְעַל כֵּן אָז יִתְבַּטֵּל הַכַּעַס
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי וְכוּ' וּפָרָה וָדב וְכוּ', לא יָרֵעוּ וְלא יַשְׁחִיתוּ וְכוּ' כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'" וְכוּ'
כִּי עַכְשָׁו אִי אֶפְשָׁר לָהֶם לָגוּר יַחַד זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְכוּ'
מֵחֲמַת מִדַּת הַכַּעַס
אֲבָל לֶעָתִיד יוּכְלוּ לָדוּר יַחַד
מֵחֲמַת שֶׁיִּתְבַּטֵּל הַכַּעַס
עַל יְדֵי הַדַּעַת שֶׁיִּתְגַּלֶּה אָז
וְהִנֵּה לֶעָתִיד הַכּל יֵדְעוּ. אֶת הַשֵּׁם
אֲפִילּוּ עַכּוּ"ם כַּנַּ"ל
"וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה"


יתכן שכל הדרכים מתאחדות בסוף - כי גם ההתבוננות היא בסופו של דבר ידיעת ה'.

בכל אופן יש הרבה דרכים לעלות אל אותו ההר.
 

lightflake

New member
"אמור להגיע למצב שאין בו כעס כלל"

בדיוק על כל מני "אמור"ים מהסוג הזה דיברתי כשכתבתי שלמדנו שזה לא-רוחני, או לא-טוב, לכעוס
 

ינוקא1

New member
כאשר אתה בהוויה , אינך יכול לכעוס

גם אם אתה רוצה . ..


כאשר אתה נמצא במקומו של כל אדם , אינך יכול לכעוס עליו.
 
כאשר אתה נמצא בהוויה ....

אפשר שיעלה כעס ,אך הטעם שלו שונה .במצב ההוויה יש חמלה לכל הברואים ,ויש את הראיה שכל דבר שקורה אינו קורה לנו באופן אישי .כך שגישה כזו להתנהלות ההופעה מקנה את הטעם השונה לתחושה כלשהי שמופיעה .אור ואהבה.
 

ינוקא1

New member
אולי יופיע לרגע קטן קטן . . .
ומייד יעלם.

בכל זאת אנחנו עדיין בגוף.
מעשה מהתלמוד במסכת שבת על הלל הזקן - נשיא הסנהדרין.

תקציר -
שני אנשים התערבו בינהם שיצליחו לעצבן אותו.
הלל הוא אדם נכבד , נשיא הסנדרין , ועובר אותו אדם בערב שבת (=בשיא הלחץ) צועק מחוץ לביתו , ושואל אותו את השאלות הכי מטופשות שאפשר לשאול על מנת להוציאו מכליו . . .

וזה המעשה :


תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי.

מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה (=התערבו בינהם : ).
אמרו: כל מי שילך ויקניט את הלל - יטול ארבע מאות זוז.

אמר אחד מהם: אני אקניטנו.
אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו.
הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש?
אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל!

- מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות ?
(סגלגלות=ראש ביצה. הלל היה בבלי בעצמו . ..)
- אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת - מפני שאין להם חיות פקחות.
(חיות = מיילדות. כלומר המיילדות לא משהו ובגלל זה יש להם ראש ביצה).

הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש?
אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל!
- מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות?
אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת - מפני שדרין בין החולות.

הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל?
נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש?
- אמר לו: שאלה יש לי לשאול. - אמר לו: שאל בני, שאל!

- מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות?
- אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת - מפני שדרין בין בצעי המים.
(=בין האגמים. לכן הם מקבלים רגל שטוחה).

- אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתירא אני שמא תכעוס.
נתעטף וישב לפניו, - אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול - שאל.

- אמר לו: אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל?
- אמר לו: הן. - אמר לו: אם אתה הוא - לא ירבו כמותך בישראל.
- אמר לו: בני, מפני מה? - אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז !!!

- אמר לו: הוי זהיר ברוחך, כדי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז - והלל לא יקפיד.
 
יופיע ....

הגישה היא :תודה לחדש ,שמופיע אוביקטיבי מעצמו .בגישה כזו ,איך יכול להופיע כעס .אור ואהבה.
 

ינוקא1

New member
על כל דבר

שמופיע אצלי , ולא משנה האם זה כעס , חרמנות , פחד , בושה וכו' אני אומר תודה.

כי זו הזדמנות לתקן עוד חלק מנפשי ולחבר אותה אל ההויה.

כל עוד הם עולים , סימן שיש עוד מה לתקן ויש לי מה לעשות בעולם עדיין.
 

lightflake

New member
"לתקן" כלומר שזה מקולקל

לראות משהו כקלקול, זאת לא באמת הודיה בלב שלם
לדעתי
 

ינוקא1

New member
ידעתי שזה מה שתגיבו , ואפילו הוספתי שורה

על זה ומחקתי ברגע האחרון


בכל אופן : מבחינת היהדות זה הפוך -
האדם הוא "מתקן" כדי שיברא את עולמו בעצמו.
מראש קיבלנו עולם לא מושלם כדי שאנו נבנה אותו , ובכך בעצם נבנה את עצמינו.

כך שמציאות הקלקול היא בעצם הטובה הכי גדולה שקיבלנו.
 
ינוקא נשמה יקרה ....

עצם האמונה במחשבות -דעת -היא הקלקול הראשוני -המחלה -כל ההתפלפלות ,לא תקדם אותנו ליעד .ומה שנדרש הוא חקירה ,ברמת החוויה הישירה .אור ואהבה. באמת ,אך כל זמן שאין תשוקה כאן לחקירה עצמית ,אזי חבל על הזמן .
 

ינוקא1

New member
האמונה במחשבות \ דעות איננה קלקול.

כפי שכתבתי לא פעם , לשיטתך האבן היא היצור המואר ביותר , מכיוון שאין לה מחשבות \ דעות והיא נמצאת כאן ועכשיו.
כנ"ל סבתי חולת האלצהיימר.

אין לך מושג כמה חקרתי ברמת החוויה הישירה , כולל חקירה בסגנון שלך ושל לייטפלייק.
כל מה שאני כותב עכשיו זה דברים שהתפתחו דרך חוויה ישירה בלבד !


כל המחשבות \ הדעות הם דווקא התפתחות ותיקון ולא קלקול.

המצב הבסיסי הוא ריחוק מההוויה והוא איננו מחשבות ואיננו דעות - הוא נקרא "דומם".
ואז בוצעה התפתחות אצל הדומם והתקרבות אל ההויה שזה היה קצת תיקון - וזה שלב הנקרא "צומח" (זה כולל חיידקים מבחינתי).
ובהמשך בוצעה עוד התפתחות והתקרבות אל ההויה- וזה נקרא חי.
ובהמשך בוצעה עוד התפתחות והתקרבות אל ההויה - וזה נקרא "אדם" יצור בעל מחשבות ודעות.

משמעות "קלקול" זוהי נסיגה לאחור - אל המצב הדומם.
משמעות "תיקון" זוהי התקדמות - לעבר ההויה.

המצב הבסיסי של העולם הינו דומם , ואם כבר אז זה "הקלקול הראשוני".

בלי מחשבות אינך יותר מאבן. המחשבה והחוויה הישירה צריכות ללכת יד ביד.
כאשר החוויה הישירה נעלמת , נשאר ממנה "רושם" במחשבה.
המחשבה מפרשת את הרושם ו"מזמינה" את החוויה הישירה הבאה , על בסיס החוויה הישירה הקודמת.
רק שהחוויה הישירה הבאה של תהיה עמוקה יותר - בזכות המחשבה.
ואז גם החוויה העמוקה יותר נרשמת במחשבה וחוזר חלילה.
המחשבה היא הכלי שמאפשר לחוות את החוויה הישירה ביותר ויותר עומק.
החוויה הישירה היא המילוי של הכלי.

כך שחוויות ישירות של אדם ללא מחשבה הן שטחיות ורדודות. כמו אבן.
מחשבה עמוקה יותר = חוויה ישירה עמוקה יותר !!!


בגלל שאתם לא מאמינים לי , אז ממליץ לכם לקרוא בהקשר זה את ספרו של היוגי הנודע סוואמי שיבננדה "כח המחשבה".

http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=17341
 

lightflake

New member
מאיפה אתה יודע מה חווה אבן ?

אני לא יודע
אני רק יודע שכשאני מאמין למחשבות שלי, אני כמו נשאב לתוך סרט שאני הדמות הראשית שלו ואני מדמיין שאני מישהו - זאת אשליה, זאת שכחה, זאת שינה.
וכשאני לא מאמין למחשבות שלי, אז אני חוזר הביתה, אני לא שום דמות, אני הווה, אני זה! וזה רוגע ושלווה ואושר ואמת.
 

ינוקא1

New member
לאבן אין "כלי" כדי לספר לך

שגם היא נמצאת בהוויה.

היא לא יכולה לעולם להיות מודעת להיותה בהוויה , דווקא כי אין לה מחשבה.

דווקא האפשרות שלך לחשוב - היא כלי הקיבול לחוויה שלך !
לאבן אין כלי קיבול.
וזה ההבדל בינך לבינה.


בקבלה זה נקרא "כלי פנימי" ו"אור פנימי".

לאבן יש רק אור מקיף מסביבה , אך אין לה אור פנימי.
אין לה אפשרות להיות מודעת לחוויה שלה - כי אין לה כלים חשיבתיים ואחרים להכיל אותה.

ובעצם מה שמתפתח ככל שאתה "מתרגל" יותר , זה לא היותך בהויה , כי אתה תמיד בהויה.
מה שמתפתח בסך הכל זה כלים להכיל את החוויה שלך.
וזה קשור בקשר הדוק לחשיבה שלך !
החשיבה שאחרי החוויה (ואפילו חשיבה "עדינה" בתוך החויה) היא זאת היוצרת את כלי הקיבול.
 
למעלה