כעס, תסכול, ובריחה.
רוצה להתייעץ עמכם. הבן שלי בן 7, התפרצויות הזעם שהיו פעם התמתנו מאוד. הוא כבר לא זורק חפצים או את עצמו, אין השתוללויות חסרות רסן. אבל, כשהוא כועס, הוא נוהג לנבל את הפה, וחמור מכך, לברוח. מיקרה שקרה לפני שעה קלה: ישבנו בגן שעשועים קרוב לבית. הוא שיחק עם ענף ארוך ונופף בו לכל עבר. הערתי לו, שיניח לענף כי זה מסוכן, והוא עלול לפגוע במישהו. הוא המשיך בשלו בלי להתייחס אלי כלל. הערתי שנית. בשלישית קמתי ממקומי והרמתי את הקול בפקודה: תניח לענף. הוא זרק אותו בזעם על הריצפה וצעק לי: תסתמי. בעלי קם, והורה לו: לא מרשה לך לדבר כך, עכשיו תבוא לכאן, שב לידי ותרגע חמש דקות. הילד בהפגנתיות המשיך לכיוון המתקנים. בעלי אמר לו בתקיפות: עכשיו! תגיע לכאן, אחרת חוזרים הביתה. קמנו ללכת, הילד לקח את האופניים שלו, ורכב לכיוון הבית. כשהגענו הביתה, האופניים היו מוטלות בכניסה לבית, והילד איננו. חזר אחרי כחצי שעה. עדיין כועס, אך ברמה של שליטה עצמית. שלחתי אותו לחדרו להרגע, עליתי אחרי כעשר דקות, חיבקתי אותו, חזרתי שוב, על כך שאני לא מרשה לברוח. לא מרשה לצאת מהבית בלי לבקש רשות, ובלי לומר לאן הולך, הזכרתי לו שהוא יכול לבקש ממני לעזור לו להרגע. אני לא יודעת איך לנהוג אחרת (אם בכלל). אחת הסיבות שעברנו למקום מגורינו הנוכחי, בגלל האוירה הכפרית השקטה, כך שכשהוא 'בורח' לפחות יברח במקום פחות סואן ומסוכן. לעניות דעתי, הבריחות הללו הן התקדמות. הוא לוקח לעצמו פסק זמן כדי להרגע, בלי לפגוע בעצמו או באחרים, אבל עדיין זו התנהגות לא מקובלת (הוא בורח לעיתים גם מהכיתה). יש למי מכם עצה טובה?
רוצה להתייעץ עמכם. הבן שלי בן 7, התפרצויות הזעם שהיו פעם התמתנו מאוד. הוא כבר לא זורק חפצים או את עצמו, אין השתוללויות חסרות רסן. אבל, כשהוא כועס, הוא נוהג לנבל את הפה, וחמור מכך, לברוח. מיקרה שקרה לפני שעה קלה: ישבנו בגן שעשועים קרוב לבית. הוא שיחק עם ענף ארוך ונופף בו לכל עבר. הערתי לו, שיניח לענף כי זה מסוכן, והוא עלול לפגוע במישהו. הוא המשיך בשלו בלי להתייחס אלי כלל. הערתי שנית. בשלישית קמתי ממקומי והרמתי את הקול בפקודה: תניח לענף. הוא זרק אותו בזעם על הריצפה וצעק לי: תסתמי. בעלי קם, והורה לו: לא מרשה לך לדבר כך, עכשיו תבוא לכאן, שב לידי ותרגע חמש דקות. הילד בהפגנתיות המשיך לכיוון המתקנים. בעלי אמר לו בתקיפות: עכשיו! תגיע לכאן, אחרת חוזרים הביתה. קמנו ללכת, הילד לקח את האופניים שלו, ורכב לכיוון הבית. כשהגענו הביתה, האופניים היו מוטלות בכניסה לבית, והילד איננו. חזר אחרי כחצי שעה. עדיין כועס, אך ברמה של שליטה עצמית. שלחתי אותו לחדרו להרגע, עליתי אחרי כעשר דקות, חיבקתי אותו, חזרתי שוב, על כך שאני לא מרשה לברוח. לא מרשה לצאת מהבית בלי לבקש רשות, ובלי לומר לאן הולך, הזכרתי לו שהוא יכול לבקש ממני לעזור לו להרגע. אני לא יודעת איך לנהוג אחרת (אם בכלל). אחת הסיבות שעברנו למקום מגורינו הנוכחי, בגלל האוירה הכפרית השקטה, כך שכשהוא 'בורח' לפחות יברח במקום פחות סואן ומסוכן. לעניות דעתי, הבריחות הללו הן התקדמות. הוא לוקח לעצמו פסק זמן כדי להרגע, בלי לפגוע בעצמו או באחרים, אבל עדיין זו התנהגות לא מקובלת (הוא בורח לעיתים גם מהכיתה). יש למי מכם עצה טובה?