כעס, צעקות, (שלי לא הילדה)
ביתי בת שנתיים ושלושה חודשים בד"כ מקסימה שקטה ואני נהנית לבלות איתה כל יום. אבל לפעמים היא פשוט מוציאה אותי מדעתי למשל: ארוחות ערב שאני מכינה (לבקשתה) היא לא מוכנה לאכול והכל נזרק, בכי על שטויות - בכי יבבני, אחרי שאני מסדרת את המשחקים היא ישר מפזרת הכל, היא רוצה כל הזמן על הידיים גם שהיא רואה שאני עמוסה בתיקים או חבילות ואם אני לא מוכנה מתחיל בכי,ופתאום מזה כחודשיים בכי וצעקות בשעת השינה, היא לא מוכנה לישון למרות שהיא "מתה" מעייפות, וזה הכי קשה לי . בשעה 8:30 בערב אני רוצה לנוח, לאכול בשקט ואי אפשר בגלל הבכי והצעקות ואמא פיפי ואמא נפל לי מוצץ (למרות שהיא מוצצת אצבע היא רוצה להחזיק 3 מוצצים במיטה) ועוד דוגמאות. אני מוצא את עצמי צועקת וכועסת ומרימה את הקול ומרגישה אליה לפעמים איבה וכעס עצומים. היה ערב אחד שפשוט הרגשתי לראשונה שאני מסוגלת להבין למה הורה מפליק לילד. לא שעשיתי זאת!!! בכל אופן הבעיה היא כפי שנראה לי שאני לא מצליחה להתמודד עם הקשיים ואולי יש לי פיוז קצר. אני אוספת אותה כל יום מהגן ב16:00 אחרי יום עבודה ונמצאת איתה עד שעת השינה. בעלי עובד לרוב עד מאוחר. אני כועסת על עצמי כשאני צועקת עליה, וכועסת על עצמי כשאני מדברת אליה בטון עצבני וכועסת על עצמי כשהיא הולכת לישון בוכה כי לא הסכמתי לבוא בפעם ה20. מה עושים? איך אתם מתמודדים? אני גורמת נזקים בצעקות? שלא תחשבו שכל היום יש צעקות להיפך אבל כשזה קורה אני מרגישה שכל הסבלנות וההשקעה לא שווים אפילו דקה של צעקות . מה לעשות????
ביתי בת שנתיים ושלושה חודשים בד"כ מקסימה שקטה ואני נהנית לבלות איתה כל יום. אבל לפעמים היא פשוט מוציאה אותי מדעתי למשל: ארוחות ערב שאני מכינה (לבקשתה) היא לא מוכנה לאכול והכל נזרק, בכי על שטויות - בכי יבבני, אחרי שאני מסדרת את המשחקים היא ישר מפזרת הכל, היא רוצה כל הזמן על הידיים גם שהיא רואה שאני עמוסה בתיקים או חבילות ואם אני לא מוכנה מתחיל בכי,ופתאום מזה כחודשיים בכי וצעקות בשעת השינה, היא לא מוכנה לישון למרות שהיא "מתה" מעייפות, וזה הכי קשה לי . בשעה 8:30 בערב אני רוצה לנוח, לאכול בשקט ואי אפשר בגלל הבכי והצעקות ואמא פיפי ואמא נפל לי מוצץ (למרות שהיא מוצצת אצבע היא רוצה להחזיק 3 מוצצים במיטה) ועוד דוגמאות. אני מוצא את עצמי צועקת וכועסת ומרימה את הקול ומרגישה אליה לפעמים איבה וכעס עצומים. היה ערב אחד שפשוט הרגשתי לראשונה שאני מסוגלת להבין למה הורה מפליק לילד. לא שעשיתי זאת!!! בכל אופן הבעיה היא כפי שנראה לי שאני לא מצליחה להתמודד עם הקשיים ואולי יש לי פיוז קצר. אני אוספת אותה כל יום מהגן ב16:00 אחרי יום עבודה ונמצאת איתה עד שעת השינה. בעלי עובד לרוב עד מאוחר. אני כועסת על עצמי כשאני צועקת עליה, וכועסת על עצמי כשאני מדברת אליה בטון עצבני וכועסת על עצמי כשהיא הולכת לישון בוכה כי לא הסכמתי לבוא בפעם ה20. מה עושים? איך אתם מתמודדים? אני גורמת נזקים בצעקות? שלא תחשבו שכל היום יש צעקות להיפך אבל כשזה קורה אני מרגישה שכל הסבלנות וההשקעה לא שווים אפילו דקה של צעקות . מה לעשות????
