כעס על מטופל
שלום לכולם! אני מרפאה בעיסוק בהוסטל ובמסגרת תפקידי אני עושה קבוצת הדרכה למדריכי השיקום (4 במספר). לפני כשבועיים אחת המדריכות התרגזה מאד על אחד הדיירים שלא נשמע להוראותיה, ועבר על אחד ה"חוקים" שנקבעו לאחרונה בהוסטל. הכעס שלה התבטא בשימוש בטון דיבור תוקפני ואף בהרמת קול. הדייר מאד נעלב וכתוצאה מכך לא השתתף במסיבת פורים (למרות שהמדריכה התנצלה). מספר ימים לאחר המקרה קראתי למדריכה לשיחה, בתיאום עם מנהלת ההוסטל, על מנת לברר עמה את פרטי המקרה ולנסות למצוא דרכי תגובה חלופיות בעתיד. זאת מתוך מחשבה שהתנהגות כזו לא מתאימה לסיטואציה טיפולית, לא מכבדת את המשתקם והמדריכה ומן הראוי שתמנע. המדריכה שיתפה פעולה בשיחה ואמרה שהיא מודעת לקושי שלה ותעשה מאמץ לא להגיב כך בעתיד(בשיחה זאת מנעתי ממנה שיחת נזיפה של מנהלת ההוסטל). בישיבת ההדרכה שנערכה השבוע, בעודנו דנים בנושא אחר (למראית עין)אותה מדריכה העלתה טיעון שהשאיר בי סימני שאלה: "אתם, אנשי המקוצע, עוטפים את המטופלים בצמר גפן,וכשאתם כועסים על מטופל, אתם מביעים את זה בדיוק באותה דרך שבה אתם מביעים שביעות רצון.באותה נימת דיבור וטון. לדעתה דרך זו מבלבלת את המטופל. לעומת זאת כשהיא כועסת, היא מתנהגת לדבריה הכי טבעי, כמו עם הילדים שלה, כי חשוב לה שהצד השני - המטופל יבין שהיא כועסת (היא שללה הרמת קול, למרות שהיינו עדים לכך). השאלה שלה היתה למה היא לא יכולה להיות טבעית בכעס שלה. גם אני וגם מדריכים נוספים ניסינו לדבר על חוסר שליטה, על הצורך בריחוק, על הצורך במודעות למצב של כעס - ממה הוא נובע ולאן הוא לוקח אותי. אבל הרגשתי שהתשובה לא מספקת אותה ולא אותי. אשמח אם תוכלו לעזור לי למה לא להביע כעס על מטופל באופן טבעי, במיוחד כשהאינטראקציה עמו היא יומיומית ומאד דומה לסיטואציה משפחתית? תודה נעה.
שלום לכולם! אני מרפאה בעיסוק בהוסטל ובמסגרת תפקידי אני עושה קבוצת הדרכה למדריכי השיקום (4 במספר). לפני כשבועיים אחת המדריכות התרגזה מאד על אחד הדיירים שלא נשמע להוראותיה, ועבר על אחד ה"חוקים" שנקבעו לאחרונה בהוסטל. הכעס שלה התבטא בשימוש בטון דיבור תוקפני ואף בהרמת קול. הדייר מאד נעלב וכתוצאה מכך לא השתתף במסיבת פורים (למרות שהמדריכה התנצלה). מספר ימים לאחר המקרה קראתי למדריכה לשיחה, בתיאום עם מנהלת ההוסטל, על מנת לברר עמה את פרטי המקרה ולנסות למצוא דרכי תגובה חלופיות בעתיד. זאת מתוך מחשבה שהתנהגות כזו לא מתאימה לסיטואציה טיפולית, לא מכבדת את המשתקם והמדריכה ומן הראוי שתמנע. המדריכה שיתפה פעולה בשיחה ואמרה שהיא מודעת לקושי שלה ותעשה מאמץ לא להגיב כך בעתיד(בשיחה זאת מנעתי ממנה שיחת נזיפה של מנהלת ההוסטל). בישיבת ההדרכה שנערכה השבוע, בעודנו דנים בנושא אחר (למראית עין)אותה מדריכה העלתה טיעון שהשאיר בי סימני שאלה: "אתם, אנשי המקוצע, עוטפים את המטופלים בצמר גפן,וכשאתם כועסים על מטופל, אתם מביעים את זה בדיוק באותה דרך שבה אתם מביעים שביעות רצון.באותה נימת דיבור וטון. לדעתה דרך זו מבלבלת את המטופל. לעומת זאת כשהיא כועסת, היא מתנהגת לדבריה הכי טבעי, כמו עם הילדים שלה, כי חשוב לה שהצד השני - המטופל יבין שהיא כועסת (היא שללה הרמת קול, למרות שהיינו עדים לכך). השאלה שלה היתה למה היא לא יכולה להיות טבעית בכעס שלה. גם אני וגם מדריכים נוספים ניסינו לדבר על חוסר שליטה, על הצורך בריחוק, על הצורך במודעות למצב של כעס - ממה הוא נובע ולאן הוא לוקח אותי. אבל הרגשתי שהתשובה לא מספקת אותה ולא אותי. אשמח אם תוכלו לעזור לי למה לא להביע כעס על מטופל באופן טבעי, במיוחד כשהאינטראקציה עמו היא יומיומית ומאד דומה לסיטואציה משפחתית? תודה נעה.
