כעס על מטופל

נעה לוי

New member
כעס על מטופל

שלום לכולם! אני מרפאה בעיסוק בהוסטל ובמסגרת תפקידי אני עושה קבוצת הדרכה למדריכי השיקום (4 במספר). לפני כשבועיים אחת המדריכות התרגזה מאד על אחד הדיירים שלא נשמע להוראותיה, ועבר על אחד ה"חוקים" שנקבעו לאחרונה בהוסטל. הכעס שלה התבטא בשימוש בטון דיבור תוקפני ואף בהרמת קול. הדייר מאד נעלב וכתוצאה מכך לא השתתף במסיבת פורים (למרות שהמדריכה התנצלה). מספר ימים לאחר המקרה קראתי למדריכה לשיחה, בתיאום עם מנהלת ההוסטל, על מנת לברר עמה את פרטי המקרה ולנסות למצוא דרכי תגובה חלופיות בעתיד. זאת מתוך מחשבה שהתנהגות כזו לא מתאימה לסיטואציה טיפולית, לא מכבדת את המשתקם והמדריכה ומן הראוי שתמנע. המדריכה שיתפה פעולה בשיחה ואמרה שהיא מודעת לקושי שלה ותעשה מאמץ לא להגיב כך בעתיד(בשיחה זאת מנעתי ממנה שיחת נזיפה של מנהלת ההוסטל). בישיבת ההדרכה שנערכה השבוע, בעודנו דנים בנושא אחר (למראית עין)אותה מדריכה העלתה טיעון שהשאיר בי סימני שאלה: "אתם, אנשי המקוצע, עוטפים את המטופלים בצמר גפן,וכשאתם כועסים על מטופל, אתם מביעים את זה בדיוק באותה דרך שבה אתם מביעים שביעות רצון.באותה נימת דיבור וטון. לדעתה דרך זו מבלבלת את המטופל. לעומת זאת כשהיא כועסת, היא מתנהגת לדבריה הכי טבעי, כמו עם הילדים שלה, כי חשוב לה שהצד השני - המטופל יבין שהיא כועסת (היא שללה הרמת קול, למרות שהיינו עדים לכך). השאלה שלה היתה למה היא לא יכולה להיות טבעית בכעס שלה. גם אני וגם מדריכים נוספים ניסינו לדבר על חוסר שליטה, על הצורך בריחוק, על הצורך במודעות למצב של כעס - ממה הוא נובע ולאן הוא לוקח אותי. אבל הרגשתי שהתשובה לא מספקת אותה ולא אותי. אשמח אם תוכלו לעזור לי למה לא להביע כעס על מטופל באופן טבעי, במיוחד כשהאינטראקציה עמו היא יומיומית ומאד דומה לסיטואציה משפחתית? תודה נעה.
 
שאלה מצויינת!

כדי להבהיר איזו נקודה או שתיים אקח את השאלה של המדריכה עוד קצת הלאה. האם היא גם אוהבת את המטופלים כמו שהיא אוהבת את הילדים שלה? האם היא טבעית בכל מנעד הרגשות שלה מול המטופלים בדיוק כמו שהיא טבעית בבית? זאת ועוד: מה רוצים להשיג כשמביעים כעס? רק שיחרור הבעת הכעס הכי טבעי שאפשר? לתת לצד השני להבין לבד שעשה משהו מכעיס, או שרוצים עוד משהו? אחד הקשיים עם כעסים הוא שאם חושבים רגע, האיש עצמו כבן אדם לא מכעיס, מה שמכעיס זו ההתנהגות שלו, או משהו שהוא עשה שהמדריכה החשיבה כלא ראוי, לא צודק, לא בסדר וכו' וכו'... גם אם מטופל אחר היה עושה את אותו הדבר היא הייתה כועסת - הלא כן? הכעס אינו אישי, אבל כשהוא משפריץ ככה 'טבעי' החוצה, הוא נתפס ע"י הצד השני כאישי - ואז נפגעים ולא באים למסיבת פורים. מטפל, הורה, מדריך, מאמן - כל אלה בשלב מסויים צריכים ללמוד למנף את הכעס למשהו פרודוקטיבי ביחסים. לקחת שנייה ולחשוב "מה" הכעיס ולא "מי" הכעיס - ולעשות משהו עם ה"מה" הזה: תהליך למידה, הצבת גבולות וכד'. נכון להיום אותו מטופל רק יודע שמדריכה מסויימת כועסת עליו, אבל הוא לא בהכרח מבין למה, מה צריך לעשות להבא, ואיך נמנעים מהתנהגות שגורמת לתגובות כעס. הוא גם לא יודע אם מדובר רק בו או שעקרונית כל מי שמתנהג באופן זה מכעיס ומעורר תגובות דומות. בקיצור - הכעס טוב כסמן לאיש הכועס. סמן לגבולות האישיים שלו. אם רוצים גם לעשות עם הכעס משהו מועיל, רצוי לחשוב שנייה ולנסח בראש איזה גבול נחצה ולעשות דבר או שניים עם הגבול הזה מול מי שהכעיס. ועוד משהו - זה שההוסטל דומה לסיטואציה משפחתית עדיין לא עושה אותה כזו. הוסטל הוא תחליף בית וכולם - גם החוסים בו - יודעים זאת טוב מאוד.
 

Mנטה

New member
ונקודת מבט טיפונת אחרת

אני כמובן מסכימה עם כל מה שיעל כתבה, אבל נזכרתי במשו שלמדתי לאחרונה ביער וחשבתי שאולי יענין אתכם
(יכולהיות שזה אותו הדבר במלים אחרות, סביר להניח אפילו, אבל אלו מלים פשוטות ויכולהיות שזה בדיוק מה שיעזור לכולם להבין זה את זה
) לכל אחד מאיתנו יש "כן" ו"לא". וכעסים, פחדים, בושות, עלבונות וכל החבר'ה האלו, עולים כשמישהו לא מתחשב ב"כן" וב"לא" שלנו. אנחנו, לעומת זאת, לא תמיד שומרים על ה"כן" ועל ה"לא" שלנו, ואם אנחנו יותר מדי זמן לא שומרים עליהם, אז אנחנו יכולים לאבד שליטה. למשל: על השולחן בחדר הטיפולים שלי יש מלא עפרונות ומשחקונים קטנים. זה מאוד מושך את הילדים כמובן אבל הם יודעים שאסור להם לגעת בשום דבר ללא רשותי. לפעמים מגיע ילד חדש ואנחנו עוד לא מכירים והוא נורא רוצה לגעת, ולי זה ממש מציק. לא בגלל שהוא לא קשוב, אלא בגלל שאלו דברים שלי והוא מחטט לי בהם וזה מעצבן אותי. הוא עובר על "לא" שלי. וה"לא" שלי במקרה הזה הוא: "לא לגעת בדברים שלי בלי רשות". כשזה קורה, מאוד ברור לי שאני מתעצבנת מזה. ולכן, מייד אני מסבירה לילד שאסור לגעת בדברים שלי בלי רשות, ושאנשים לא אוהבים שנוגעים בדברים שלהם בלי רשות, במיוחד אם הם עוד לא מכירים אחד את השני ועוד לא הפכו חברים וכו'. כמובן, אחרי הסבר כזה, אף ילד לא נוגע יותר בלי רשות (לפעמים צריך להזכיר עוד פעם או פעמיים). ואני כמובן לא מתעצבנת כי אף אחד לא נוגע בדברים שלי
זאת דוגמה ממש פשוטה ל"כן" ו"לא". אם לא היתי מבהירה את ה"לא" שלי, היתי ממש כועסת על הילדים, סביר להניח שהם לא היו מבינים למה. אבל זה כמובן נכון לכל מצב אנושי בין כל 2 אנשים, בלי קשר לגיל שלהם. אז לסיכום קטנצ'יק: לכל אחד מאיתנו יש "כן" ו"לא". רגשות לא נעימים או כאלו שנחשבים "שליליים" עולים כשמישהו לא נותן כבוד או התחשבות ל"כן" ול"לא" שלנו. אם אנחנו לא נשמור על ה"כן" וה"לא" שלנו, אנחנו עלולים להגיע למצב של חוסר שליטה. זה קצת פשטני ושטחי, אבל בשביל להתעמק צריך קצת יותר מהודעה בפורום
אז תסלחו לי
.
 

א רויטל

New member
למנטה: אהבתי קניתי שמרתי

הגדרות פשוטות עם סיפור נחמד שניתן להשתמש בו בטיפול להבנת קודים חברתיים לPDD ול NVLD ובכלל.
 
נורא מעניין ...

לאורך כל שנות עבודתי זוכרת 3 מקרים שכעסתי באמת ... על ילד עם בעיות התנהגות, שהתחיל להתפרע, העיף בי מבט "זדוני" והתחיל לתלוש את הציורים שהיו על הקיר ... ציורים של ילדים אחרים ... אני זוכרת שזה מה שהרגיז אותי ... אחזתי בו בתקיפות (לא בתוקפנות, הרמתי את קולי "הזזתי אותו מהקיר" הסתכלתי לו טוב טוב בעניים ואמרתי ... ככה לא מתנהגים פה, אתה לא מקלקל שום דבר מהדברים שלי ... זה היה בכעס ! פעם אחרת כעסתי מאוד על ילד שביצע בי (או ניסה לבצע מניפולציות שוב ושוב ושוב ושוב, וגם אחרי שלב "אמון " מסויים חזר לבצע את זה ), נכון אבדן שליטה מסוים ... הבטתי בו בכעס, הרמתי את קולי (שוב זאת לא היתה תוקפנות !) ואמרתי שלא יוכל לבוא אליי יותר אם לא יכבד את הבקשות שלי ולא יקשיב לי ... (אולי נשמע רע, אבל לא יכולה לתאר את כל הסיטואציה) ... מצב אחר היה עם ילד שאהבתי נורא, כנראה שהיתה שם הזדהות ... מש אהבתי אותו, הופיעו שם כל מיני רגשי חיבה ... ואולי כאן יש מקום לניתוח "גבולות" אבל לרגע הרגכדשתי שנזפתי בו אמא ... הוא הסתכל עליי וצעק בחזרה ... "אל תצעקי עליי" ... היום אני רואה את הסיטואציה בחיוך ... מזל שזה נדיר ... אבל מה היה שם ? הייתי עצמי, הבאתי משהו אחר ממני שלא מופיע בסיטואציה טיפולית, תגובה ל"מעבר גבול" שלי, תגובה לפגיעה בערכים שלי ... הרי כעס הוא סוג של רגש , מותר לכעוס , השאלה מה אתה עושה עם זה ... לא מרביצה ולא מקללת , כועסת ... ואם ניקח את הסיטואציה הטיפולית, הרי היא יכולה להראוטת דגם מוקטן וסטרילי של החיים, הרי ילד כזה יפגוש תגובות כאלה שוב ושוב ושוב ... נעים לי לחשוב שהסיטואציה הטיפולית משקפת מצב "אמיתי" ברמה מסויימת, נעים לי לחשוב שאני יכולה להביא את עצמי, ולא להסתתר מאחורי "שמות מפחידים" ... היה נחמד להזכר ולחשוב על זה ... ולסיכום אני מאמינה שהגבול עובר בסוף בין "כעס" לבין "כעס" ... יש הבדל
 

3יואלה

New member
קראתי אל השאלה שלך שוב ושוב

ואין לי לצערי, תובנות בעניין. השאלה שלך, שאותה קראתי כבר אתמול בלילה, גרמה לי לחשוב הרבה מאד עלינו כמטפלים. ועל כך שאמירה כל כך אמיתית של מטפל יכולה לבלבל אותנו. כמו שאמרתי, אין לי תובנות, אולי חוץ מאחת קטנה, והיא: מה קרה בשורה התחתונה. לאן הצעקות של המטפלת הובילו אותה...היא השיגה את מטרתה מהדייר? אני מניחה שלא. אולי זו סיבה בפני עצמה לנסות דרך אחרת... ממתינה בסקרנות יחד איתך, לקרא תגובות ותובנות של אחרים\אחרות.
 
כעס בטיפול

אני חושבת שאת הכעס של המדריכה ניתן להבין בכמה צורות: 1) כעס שהגיע כתוצאה מחוסר שליטה שלה (למרות שכמו שאני מבינה היא לא רואה את זה כך)- ואז צריך לברר מה במעשה של המטופל גרם לה להגיב כפי שהיא הגיבה (וכל השימוש המודע בעצמי שמתקשר לזה.....) 2) "אקט" טיפולי שנועד להבהיר למטופל שהוא ממש עבר על החוק, והכעס שהובע הוא לפיכך חלק מהעונש- ובבקשה לא להיבהל מהמילה, לפעמים אני באמת חושבת שאנחנו עוטפים את המטופלים בעודף צמר גפן. 3) כעס שבא ממקום שיוויוני של אינטראקציה בריאה בין שני אנשים, שפשוט אחד מהם איכזב את השני- אני גם לא יכולה להגיד שזה פסול לגמרי כי הרי למדו אותנו להגיע לטיפול ממש בגובה העיניים. ברור שהכי קל להגיד שכאשר אנחנו בטיפול אנחנו צריכים לסנן את התגובות שלנו, להביא אמפטיה וקבלה וחום ו..., אבל בסופו של דבר קשר טיפולי מבוסס על תגובות אמיתיות, חיות, ספונטניות...וכו' ואם גם כעס עלה שם אז לדעתי לא צריך לפסול אותו מיד. כדאי לנסות לברר (יותר) מאיפה הגיעה התגובה של המדריכה. ודרך אגב מה עם המטופל, אני קיבלתי את הרושם שמה שהוא עשה (דהיינו מעבר על חוקים שנקבעו במסגרת הטיפולית) די נשכח ולא טופל. מעורר מחשבה, תודה- חנה.
 

נעה לוי

New member
קודם כל, תודה רבה על על התגובות...

ההתייחסויות הרבות פתחו לי אפשרות לראות את הסיטואציה מכיוונים שונים ולמדתי המון. חלק מהדברים העברתי גם למדריכה לעיון. בתגובה למה שאת כתבת, חנה, אני חושבת שאת מאירה נקודה חשובה: בשביל הפרוטוקול - הסברתי לאותו דייר שגם לו היה חלק באותה סיטואציה לא נעימה. והזכרתי לו את החוקים החדשים שהובאו לידיעתו במספר מקרים באופן אישי. אבל אני חושבת שהיו פה שיקולים נוספים שהשפיעו על התגובה שלנו, הצוות, אליו...ואל המדריכה. הדייר הוא גבר נחמד שמרבה לעזור ולהתגייס לעזרת דיירים אחרים. למרות שהוא נוטה לנוקשות לא קורה הרבה שהוא מפר כללים וחוקים שקבענו. מאידך, למדריכה הזו כבר היו בעבר מספר סיטואציות של התפרצויות כעס לא נשלטות על דיירים. כשקראתי את הדברים שלך, זה גרם לי לחשוב האם באמת התגובה שלנו היתה קונקרטית למקרה או אולי מושפעת מדעות מוקדמות...ואז היא בעיתית?! אני צריכה עוד לחשוב. תודה! נעה.
 

לילית77

New member
תגובה כועסת

שלום לכולכם, אני מודה לך נועה שפתחת בפני הפורום את הנושא. לדעתי, אין מספיק התיחסויות לכך בזמן הלימוד וגם ביום יום בטיפול. אני מצאתי עצמי כועסת (ומרימה קול) על מטופלת שלי. במקרה הזה ההתייחסות שלי, האמיתית, הועילה ועזרה לה. עבורי, חלק מהטיפול הוא ההתמודדות עם המציאות, ובעולם המציאות יש מקום להבעת כעסים ואכזבות.
 
למעלה