כעס אצל בן 9 חודשים

[קרמבו27]

כעס אצל בן 9 חודשים

אוהד יהיה בן תשעה חודשים השבוע. בשבועיים האחרונים החל לזחול ואף נעמד. עם השינוי המוטורי הגיע גם שינוי בהתנהגות. הוא דורש ממני הרבה יותר "ידיים" מבעבר ו"ידיים" אצל אחרים לא מרגיע אותו - לא אבא, לא סבתא או סבא. בנוסף הוא מראה סימני כעס כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה (אותי או חפצים אחרים

). הכעס מתבטא בצעקה, פנים מאדימות וכיווץ אגרופים. זה קורה לא מעט פעמים ביום, ואין לי מושג איך להגיב לסיטואציה.להתייחס (ולהרים על הידיים) אולי ייתן לגיטימציה להמשיך את ההתנהגות, אבל להתעלם נראה לי בלתי אפשרי. מישהו נתקל במשהו דומה? מה עשיתם?

 

[לאה_מ]

אני חושבת שזה מאד הגיוני -

אוהד עובר מעין "קפיצת התפתחות", שבה פתאום הוא מסוגל לעשות דברים שלא היה מסוגל לעשות קודם לכן (לזחול, לעמוד). השינוי הזה הוא ודאי מלהיב ומרגש, אבל גם מפחיד ומעייף, ואין פלא, בעיני, שאוהד בוחר להתנחם בזרועותיך. לדעתי, קחי אותו על הידיים כמה שהוא רוצה. הרי עם היכולות המוטוריות החדשות שלו, והתנועה החופשית שהן מאפשרות לו, אין ספק שכשהוא ימצה את תחושת המוגנות והרוגע שהידיים שלך מעניקות לו, הוא יעדיף לחקור את סביבתו. את תחכי שהוא יבכה או יתרגז. כשהוא רוצה - פשוט קחי אותו, עזרי לו לעבור את השלב הזה בקלות.

 

[kokopeli 1]

אם הבכי והכעס בא מיד כשהוא מבקש

ולא בעקבות סירוב או דחיית סיפוק, הייתי גם אומרת לו, במקביל להרמה על הידיים, שהוא יכול לבקש בלי כעס ובכי, ועדיים את תרימי אותו על הידיים. אגב - זה גיל התפר שבין הקושי לדחיית סיפוקים והיכולת להשיג בכוחות עצמו את מה שהוא רוצה. תני לו

 

[irisgh]

זה נראה לי משפט מורכב לבן 9 חודשים.

'אמיר כועס'. 'רוצה על הידיים?'. נשמע לי די מספיק. (לא חייבים תמיד ביחד.). החשיבות של זה זה להמליל את עצם התגובה שלו. שירגיש מובן, ושידע לתת שם למה שהוא חווה. זה מספיק. כן, זה אופיאני. זו, בעיני, קפיצה גם ביכולת ההבעה החברתית. הוא מבין שהוא מתקשר איתך, ולמד לדרוש כשדר חברתי. גם אני הייתי נענית פה. אבל לא נלחצת, לא רצה אליו שמה יאדים לרגע. אם אני באמצע משהו אפשר להגיד: אמא מבשלת, עוד מעט ארים אותך. גם השהיה של חצי דקה היא הרבה לתינוק כזה קטן. אבל כן, כשזה בא בקלות, נענית. למה לא? וכשזה לא אפשרי, לפחות מגיבה מילולית בקול מרגיע. ויש כמובן אפשרות שלישית - להסיט את תשומת ליבו לצעצוע או משהו אחר. אני לא רואה בזה כעס (אולי זה סוג של כעס, אבל לא באופן שבו אנו מבינים זאת אצל מבוגרים. כן התרגשות, כמו שדסי אמרה, עוררות גבוהה, ויכולת לדרוש שלא הייתה בעבר. הוא גם יודע יותר מה מתרחש שם למעלה ומה הוא מפסיד). אין בעיה עם 'לגיטימציה להמשך ההתנהגות'. הוא בימיו הראשונים, מבחינת השדרים הביאישיים המכוונים (ולא האוטומטיים) שהוא מסוגל לספק. הוא פשוט לומד את הנושא, ומגלה בכל שבוע עוד דרך חדשה לרפרטואר ההתנהגותי שלו. זו בעיה רק אם את מגיבה לחלוטין אוטומטית, ומרגישה שאין לך יכולת לרפרטואר תגובות מגוון לפי הרגע. אז את נשלטת ותהיי כך יותר ויותר. אבל אם את מצליחה לסגל מגוון התנהגויות, בכל פעם אחרת [כמו שכתבתי, פעם להרים, פעם להרגיע מילולית, פעם להפנות קשב למשהו אחר, ובכל מקרה, לא להלחץ, אלא לראות זאת פשוט כדרך שלו, אחת היחידות שיש לו היום, לדרוש תשומת לב לרצונותיו] זה יהיה בסדר.

 

[דסי אשר]

הייתי מבדילה בין שני המצבים

שלום, כשאת מספרת על השינוי ההתנהגותי שחל אצל אוהד, עם השינוי המוטורי, ובהנחה שאכן שום דבר אחר לא קרה, אני מיד נזכרת בשינויים המאד מענינים החלים בילדים שמתחילים ללכת. ילדים משתחילים ללכת, ואולי גם אחרים רואים זאת כמוני- נמצאים במצב של התרגשות גדולה מהשנוי, התרגשות מאד חיובית בבטויים המעשיים שלה. יכול להיות שההתפתחות הפיזית החדשה אליה הגיע אוהד, היכולת לזחול ואפילו קצת לעמוד - קצת מבהילה אותו, קצת מבלבלת אותו. קודם היה כמעט חסר אונים- לא זז , בטח שלא עמד. עכשיו פתאום מסוגל לנוע ממקום למקום, ומשם העמידה, הוא מסוגל לראות פעמים רבות את העולם מגובה אחר. מצד שני, אין הוא יכול לנוע בעולם הזה מגובה שתי רגליו- אלא עדיין זוחל. מצב זה, אולי מתסכל, אולי מפחיד ומבלבל. לכן, אולי משום כך מבקש את להיות על הידיים- להרגע... לכן אולי קשה לו שאינו מקבל חפצים שרוצה- כאילו אומר- אילו זה היה תלוי בי- הייתי משיג את החפץ. אני הייתי מבדילה בתגובותי- בין הרמה על הידיים- לשם הרגעה, לבין דיבור אית- על מה שקורה לו, על כך שכועס, כאשר לא ניתן לתת לו חפץ מסויים. אני לא לגמרי בטוחה במה שאני כותבת. אני מגיבה מהבטן- ממקום שאם ילד קטן מבקש ממני להיות על הידיים, ואני יכולה- אני מרימה אותו והוא אצלי על הידיים.בטח תינוק בן 9 חדשים. ילד לא רוצה להיות הרבה זמן על הידיים, לרוב הוא "שבע" ומבקש לרדת. כאשר אני כותבת שורות אלה, אני נזכרת בהורות "היקית" האישית שלי- איזו אמא אני הייתי- ואני "מתחלחלת"(בת 27, ועוד מעט בן 32). אבל, לא קרה דבר איום ונורא לילדי- והם נפלאים ומאושרים, ממצים את עצמם, יצרו קשר משמעותי עם אדם קרוב. ציטוט לא מדויק של דברי בני, שלא מוכן לשמוע יותר את סיפורי האשמה האמהיים שלי.... דסי

 

[כרמית מ.]

מה דסי, אנחנו "מכירות" כל כך הרבה

זמן? אם אני זוכרת נכון, כשהכרתי אותך, היו לך בת 23 ובן 28.... וזה אומר שאני הייתי אמא לתאומים בני כשנה... לא להאמין, מה?

 

[דסי אשר]

כן וקצת לא...

הי כרמית, כן, אנחנו מכירות הרבה מאד זמן, מאז I.O.L. לא, כי אני כל הזמן טועה בגילאים של ילדי, תמיד נותנת להם שנה נוספת. אבל היית אז אמא לתאומים קטנים- זאת אני זוכרת היטב. הדבר היחידי שאני יודעת, שהבן נולד בנובמבר 1972, והבת ביוני 1977. בחשבון של "החיים"(מכולת, שוק, גילאים וכו') אני לא מתמצאת..... בטח כמה מכן עוד לא נולדו ....... דסי

 

[ליליה והגמדים]

כעס...או תסכול?

אני תמיד התייחסתי לזה כאל תסכול, שנובע מהפער שבין נרצון ליכולת המימוש.

 

[שחר של עמית]

שלב התפתחותי שיעבור

מצטרפת לפרשנויות שנתנו לך פה חברות הפורום. ובנוסף, בגיל הזה מתחיל אצלו גם תהליך של היפרדות מסוימת ממך. זה גם מבהיל (ולכן יש צורך נגדי להיצמד), וגם מלווה במה שנקרא "חרדת נטישה" ואולי גם "חרדת זרים". לכן, מבחינתו, רק את יכולה לספק לו את ההרגעה לה הוא כל כך זקוק (ואחרים לא "מספיק טובים" עבורו). אני זוכרת שכשהבן שלי היה תינוק קטן, אמרו לי חברים טובים שיש שינויים מדהימים שמתרחשים אגב קפיצות הגדילה המוטוריות, ממש אבני דרך - זחילה, ישיבה, עמידה והליכה. הזמן הוכיח לי שאכן כך. תנסי לזכור שהאפשרות שלו לבנות בטחון אמיתי ביכולותיו נשענת, בין היתר, על הידיעה שאת שם עבורו כשהוא זקוק לך. את נמל המבטחים אליו הוא יכול לחזור ממסעות החיפושים שלו (שבשלב הזה, נמשכים זמן קצר מאד יחסית). זה לא קל בשלב הזה, עם כל ההיצמדות הזו (ואולי את גם מתחילה עכשיו לחוות את תחושת הנפרדות שלך עצמך). תזכרי שזה רק שלב התפתחותי, והוא חולף.