כנרת שלי
היא ישבה כמו פסל לא מאמינה שהיא פצועה. שלחה מבט בוהה אל החדר ולא ראתה דבר, מסך של ערפל כיסה על עיניה ורק שאלה "מה קורה כאן"? אחות שעמדה לידה אמרה: "עברת תאונת דרכים, המכונית שלכן התהפכה בסיבוב לצד הדרך, מזל שהיית קשורה בחגורה" "ומה אתה לחשה?" "אני אברר... " ענתה ויצאה. נשכבה בחזרה על הכרית ועצמה את עיניה. רק אתמול הייתה בהרגשה כל כך מושלמת, טבלה וטבעה באהבה. הן נסעו לכינרת אחרי שבועות של תכנונים ואסטרטגיות לקראת היציאה המשותפת. לא היה קל להתנתק ליומיים מהבית והילדים. בבוקר היא עוד התמהמה לסדר את המיטות, לקפל את הכביסה, ולהשאיר על המקרר פתקאות מה לחמם לארוחות. הגיעה לבית אהובתה חסרת נשימה. ראתה את המכונית כבר עמוסה. הכל היה ארוז ומאורגן מחכה לתזוזה. סוג של הפתעה שהיחסים זימנו לה והיא התמלאה באושר כמו ילדה. תמיד זו היא שדאגה וטיפלה אף פעם לא האמינה שהדברים יכולים להסתדר כשהיא מחוץ לתמונה. הן שתו קפה אחרון לפני היציאה, היא הביטה בעיניה הכחולות וידעה זו האישה שאזדקן אתה. אהבה את התחושה שהיא יכולה לסמוך עליה בעיניים עצומות ובעיקר להרפות מדאגות ולהתענג על ההרגשה החדשה שהגיעה אל המנוחה והנחלה. ידעה שהיא מעריצה ואוהבת אותה עד כלות נשמתה. ירדו במורדות הכינרת והתמלאו ביופי שמולן וביופי שביניהן. רצו למצוא מקום שקט ומבודד, הקיפו את כל הכינרת עד שחנו בפינה שקטה מוצנעת בחוף. ביחד בנו את האוהל, ביחד הדליקו מדורה והכינו ארוחה. רק אוהל, רק מדורה, רק ארוחה הפכו לחלקים בפזל שבו התמונה הייתה כל כך שלמה. שעות רומנטיות, שעות ארוטיות מתערבבות במילים בחיבוקים בזיעה באהבה. נזכרה איך בלילה לא נרדמה והתבוננה עליה שקטה, יפה ורגועה. רצתה ללטף ולגעת אבל עצרה את היד המושטת לא להפריע לשנתה. רק בזריחה סיפרה לה על ליל השימורים שעברה היא לא בנויה לשקי שינה. "ולמה לא הערת אותי?" שאלה. "כי מדובר באהבה". צוחקות נכנסו להתקרר בכינרת אבל הלבבות המשיכו לרתוח מאהבה. "לא יכולה לדמיין את חיי בלעדייך" לחשה בנשימה עצורה. השעות חלפו למרות שביקשו לעצור את הזמן. קיפלו את האוהל, מהורהרות כל אחת בדרכה נפרדה מהחוף, נפרדה מהחוויה. השמש שקעה לאיטה והן נסעו בחזרה לשגרה. המוסיקה ברקע והן שרו בקולי קולות. לא זכרה איך המנגינה נעצרה. מנסה להיזכר במה שקרה ושומעת: "אמא, אמא" ילדתה הקטנה בוכה מתקרבת מחפשת למשש אותה. היא מפנה לה מקום במיטה, ומשחררת גם דמעות משלה. מתבוננת בבעל זועם שמסנן מבין שיניו: "עם מי היית ואיך זה קרה?" היא לא עונה רק אמרה "תבקש מהאחות שתיכנס, אני מוכרחה כבר תשובה". אחרי דקות האחות נכנסת עם עוד אישה לא מוכרת, מבקשת מהבעל והבת לצאת מתיישבת ומלטפת לה את היד. "איפה אהובתי?" שאלה ברעדה. "היא עדיין לא שבה להכרה". שמעה ושקעה...
היא ישבה כמו פסל לא מאמינה שהיא פצועה. שלחה מבט בוהה אל החדר ולא ראתה דבר, מסך של ערפל כיסה על עיניה ורק שאלה "מה קורה כאן"? אחות שעמדה לידה אמרה: "עברת תאונת דרכים, המכונית שלכן התהפכה בסיבוב לצד הדרך, מזל שהיית קשורה בחגורה" "ומה אתה לחשה?" "אני אברר... " ענתה ויצאה. נשכבה בחזרה על הכרית ועצמה את עיניה. רק אתמול הייתה בהרגשה כל כך מושלמת, טבלה וטבעה באהבה. הן נסעו לכינרת אחרי שבועות של תכנונים ואסטרטגיות לקראת היציאה המשותפת. לא היה קל להתנתק ליומיים מהבית והילדים. בבוקר היא עוד התמהמה לסדר את המיטות, לקפל את הכביסה, ולהשאיר על המקרר פתקאות מה לחמם לארוחות. הגיעה לבית אהובתה חסרת נשימה. ראתה את המכונית כבר עמוסה. הכל היה ארוז ומאורגן מחכה לתזוזה. סוג של הפתעה שהיחסים זימנו לה והיא התמלאה באושר כמו ילדה. תמיד זו היא שדאגה וטיפלה אף פעם לא האמינה שהדברים יכולים להסתדר כשהיא מחוץ לתמונה. הן שתו קפה אחרון לפני היציאה, היא הביטה בעיניה הכחולות וידעה זו האישה שאזדקן אתה. אהבה את התחושה שהיא יכולה לסמוך עליה בעיניים עצומות ובעיקר להרפות מדאגות ולהתענג על ההרגשה החדשה שהגיעה אל המנוחה והנחלה. ידעה שהיא מעריצה ואוהבת אותה עד כלות נשמתה. ירדו במורדות הכינרת והתמלאו ביופי שמולן וביופי שביניהן. רצו למצוא מקום שקט ומבודד, הקיפו את כל הכינרת עד שחנו בפינה שקטה מוצנעת בחוף. ביחד בנו את האוהל, ביחד הדליקו מדורה והכינו ארוחה. רק אוהל, רק מדורה, רק ארוחה הפכו לחלקים בפזל שבו התמונה הייתה כל כך שלמה. שעות רומנטיות, שעות ארוטיות מתערבבות במילים בחיבוקים בזיעה באהבה. נזכרה איך בלילה לא נרדמה והתבוננה עליה שקטה, יפה ורגועה. רצתה ללטף ולגעת אבל עצרה את היד המושטת לא להפריע לשנתה. רק בזריחה סיפרה לה על ליל השימורים שעברה היא לא בנויה לשקי שינה. "ולמה לא הערת אותי?" שאלה. "כי מדובר באהבה". צוחקות נכנסו להתקרר בכינרת אבל הלבבות המשיכו לרתוח מאהבה. "לא יכולה לדמיין את חיי בלעדייך" לחשה בנשימה עצורה. השעות חלפו למרות שביקשו לעצור את הזמן. קיפלו את האוהל, מהורהרות כל אחת בדרכה נפרדה מהחוף, נפרדה מהחוויה. השמש שקעה לאיטה והן נסעו בחזרה לשגרה. המוסיקה ברקע והן שרו בקולי קולות. לא זכרה איך המנגינה נעצרה. מנסה להיזכר במה שקרה ושומעת: "אמא, אמא" ילדתה הקטנה בוכה מתקרבת מחפשת למשש אותה. היא מפנה לה מקום במיטה, ומשחררת גם דמעות משלה. מתבוננת בבעל זועם שמסנן מבין שיניו: "עם מי היית ואיך זה קרה?" היא לא עונה רק אמרה "תבקש מהאחות שתיכנס, אני מוכרחה כבר תשובה". אחרי דקות האחות נכנסת עם עוד אישה לא מוכרת, מבקשת מהבעל והבת לצאת מתיישבת ומלטפת לה את היד. "איפה אהובתי?" שאלה ברעדה. "היא עדיין לא שבה להכרה". שמעה ושקעה...