כנס מלגות

[שבתאי]

כנס מלגות../images/Emo176.gif

אתמול השתתפתי בכנס חלוקת מלגות. היה נהדר והעוגות היו מעולות... ו... הכי התרגשתי כשעלתי הסטודנטית האמא שאינני זוכר את שמה וסיפרה על העזרה שהיא קיבלה-וכשהיא אמרה "לצאת בשאלה זה לא רק לשים מכנסים" נסדק קולה ואני מחיתי דמעה-היא הייתה מדהימה ומאוד מאוד מרגשת, לדעתי גולת הכותרת של הערב.. אבל האמת היא שפתחתי את השרשור כדי לפתח דיון על מה שהיווה את הבסיס לשיחתו המרתקת של ישראל סגל. ברור לכולם שיציאתו בשאלה הייתה הרבה יותר קשה משל רוב היוצאים שיאו בעזרת ה.ל.ל. ראשית משום שלא הייתה לו שום תמיכה משום כיוון. לא הייתה לו אוזן קשבת ולא הוצמד לו מלווה עוד בטרם יציאתו, ולכן הפצע אצלו די חריף. הוא אמר ליוצאים שהפצע הזה ילווה אותם במשך כל חייהם וכאן אני לא הסכמתי אתו בשני מישורים. האחד, אינני חושב שזה נכון השני: אינני חושב שנכון לומר זאת בכנס תמיכה שמטרתו עידוד... בעבר כבר התפתח דיון כאן סביב הנושא הזה תחת הכותרת "כמה זמןיוצא נשאר יוצא" בסיכומו של דבר זה נראה לי אינדווידואלי מאוד ושאין כאן תשובה חד משמעית... ישראל סיפר שהוא ישן באוטובוס ציבורי כשלא היה לו מקום לישון ושעד היום, הגם שיש לו בית וילדים בוגרים, נשאר פעור נשאר פעור הפצע הזה של "חוסר בית" - ולדעתי הוא משליך, שלא בצדק, מעצמו על יוצאים רגילים, כמוני לדוגמא, שמעודם לא ישנו באוטובוסים ומעודם לא חסרה להם קורת גג... מעניין אותי לשמוע את דעתם של יתר החברים בנושא...

 

[אבא של קלינטון1]

אוטובוס....

שבתאי, נסה לישון באוטובוס קו 400... טראומה אמיתית...

 

[rigoletto111]

המקרים הקיצוניים עושים יותר רעש../images/Emo70.gif

אם תאורטית מתוך מאה אחוז של יוצאים, אחוז אחד ישן בתחנות אוטובוס והשאר לא - אז אותו האחוז תמיד יספר על תלאותיו בהתמרמרות, והאחרים לא ידברו על זה כל כך הרבה כי להם היה יותר קל. לכן חילונים מלידה תמיד שואלים אותי "איך ההורים שלך קיבלו את זה?" כי הם התרגלו לשמוע רק את אלו שנפגעו הכי קשה. בוודאי שחשוב לעזור ליוצאים , אבל מול סגל כדאי לשים לפעמים גם את הצד השני של העניין, כלומר את האנשים שלא חוו את כל הוולטשמרץ על גבם המיוסר.

 

[מחממנוע]

מה זה וולטרנשמרצן?

 

[rigoletto111]

weltschmerz - "יגון העולם"

 

[rigoletto111]

את המספר "אחוז אחד" נתתי לשם הדגמה

בלבד. וסגל הוא אכן מקרה קיצוני של מאבק משפחתי מר שנמשך עשרות שנים.

 

[rigoletto111]

ועל הקשת שבין המקרים הקיצוניים

למתונים, תמיד האחוז שיושב בקצה הקיצוני יצעק יותר חזק כי לו יותר כואב, ולכן קולו יותר יישמע. לא ברור?

 

[אבזץ]

אתה צודק. אני חושב שישראל סגל

הוא נושא דגל מחטטי המורסה... מצד שני, עדיין לא הגעתי לגילו... לגבי הנכון או הלא נכון בהבאתו לדבר, ודבריו היו צפויים מראש - נראה לי שבחורינו חכמים דיים כדי להבין שזהו סיפורו שלו, ותו לא. כל אחד יבחר לעשות עם זה מה שירצה. אל תשכח שבין הקהל ישבו תורמים ומשפחות מלוות, להם הוא לא יכול היה להזיק, להפך...

 

[נמאס להתבחשש]

אני גרתי ברחוב קרוב לחודש.

והיום טפו טפו טפו יש לי יחסים סבירים עם הורי (הכל יחסי כמובן. ויש את תקופות השפל והגאות) אני לא רוצה לחיות עם ה"פצע" הזה. בעצם אני מסרבת לקרוא לזה פצע. זה חלק מהתהליך ההתבגרות וההטמעה שלי את עצמי, בחירותי וחרותי. אני לא רוצה ללחיות כל הזמן ברגשות של כעס ואשם. זה פוגע בי יותר מכל אדם אחר. אני לא חושבת שיגיע שלב שבו אשכח מאיפה באתי מהי ילדותי ומהם נעוריי. אבל לסחוב את זה בצורה מרירה ומתבכיינת? להאשים את כל העולם ולתלות בכך את כל כשלונותי? למה?

 

[המאהב 9]

על שפת הים, בחדרי מדרגות,

בגנים ציבוריים במיקלטים בבתים עזובים ( ליפתא בירושלים) לא, מה פתאום ברחוב???? לא יודע אם להגדיר את זה פצע אבל בהחלט תקופה נאחסית

 

[הליברל האחרון]

אייך הגעת למצב הזה?

נשמע לי נורא ואיום! אין מקומות יותר טובים?

 

[idonknow]

../images/Emo45.gif

את מסוג האנשים שראוי להסתכל עליהם בהמון הערכה

 

[בעיקר כופר]

../images/Emo5.gif

 

[אחת שמצאה]

אתה לא צודק ../images/Emo13.gif

זה כמובן עניין אישי, ויש הבדלים בין אנשים, אבל אצל רבים מאיתנו היציאה תשאר לעולם משהו שמגדיר אותם (יש לך הסבר אחר לזה שאני מסתובבת כאן, 17 שנים אחרי?). לא אצל כולם זה פצע. ואין עוד רבים שהפצע שיש שלהם הוא עמוק כמו של ישראל סגל, אבל יש רבים מאיתנו שזה נכון לגביהם. בעיני אין סיבה להסתיר את זה, אין סיבה לא לשוחח על זה, לא להיות מודעים.

 

[מחממנוע]

אז ככה

כשתהיה בגילו, תוכל לדבר על יוצאים בגילו, רוצה לומר מנקודת מבטו הוא אומר, מה שלא תעשו תמיד ישאר לכם משהו . אולי כמו שאומרים שיהודי נשאר תמיד יהודי, ולא יעזור לו כלום. כלומר, גרים היינו במצריים, וגם משום כך, שומה עלינו לזכור את הכאב שחוינו ולו כדי שנשמח בחלקנו. וזה נכון לגבי כל דבר תמיד נזכור את הקישואים והבצלים או את"ל הקוגל והצ'ונט כשם שנרצה לברוח מהם. ברור שהסיפור שלו, הוא מהקשים ביותר, והוא גם נולד למשפחה קשה ותובענית ביותר, ולהרבה יוצאים היה הרבה יותר קל בגלל שהיה להם את הלל, או שידעו שיש עוד אנשים כמותם כי גלשו בפורום (צרת רבים חצי נחמה) אך יש גם מספר לא מועט של יוצאים שחוו את הדרך הקשה, יש יוצאים כאלה שיתכן שלא שמעת את סיפורם כי הם לא בהלל ולא נתקלו בפורום. הא גופא, מה שרצה לומר סגל, שמתוך הכאב שלו הוא כל כך שמח שיש "מטה חמה" ליוצאים, החסך שלו שרודף אותו אפילו בבתי מלון יוקרתיים. רק שמחמת ההתרגשות שבה היה, אולי כמו שקורים לזאת המתבגרים "השעון", אולי מחמת שלא התכונן לדבר על כל פנים נראה שרוצה הוא לתרום , בנוכחותו ליוצאים שמתחילים את דרכם ובאיזה שהוא מקום גם השתמש בלשון "גם אני יודע לפלפל" כיון שפתח את התיבה אולי... המסר שרצה להעביר ליוצאים כמו למתנדבים דעו לכם שגם אם תתגעגעו למנגינות בית הכנסת, או יש דברים שלא יצאו מכם, והמטה בחסרונה כמשל - דעו לכם שאתם נורמלים. ולי אישית זה מאד דבר, ושוב אפילו שהדברים לא היו ממש ברורים כשמש, חשתי מעודד ויצאתי מחוזק. ובאשר לערב עצמו - היה מאד מאד יפה, וגם הכיבוד ה"קל" היה מצוין. אני בעד פשטידות בכל עת ובכל שעה.הללולה.

 

[estersh]

חשוב לדייק במילים

סגל דיבר על קרע ולא על פצע. ויש הבדל. אתה זוכר את המשל שתמיד נותנים בחודש אלול על "במקום שבעלי תשובה עומדים.."? זה כמו חבל שנקרע בינינו לקב"ה, ככה אמרו לנו המורות, ועושים בו קשר לתיקון ועכשיו החבל קצר יותר ואנחנו קרובים יותר לשמיים. סתם, באמת סתם. תמיכה לא תמיד באה בצורת "יהיה בסדר, אין מה לדאוג". לפעמים הרבה יותר טוב לשמוע ש-כן, יש אנשים שמבינים את הקרע הזה שאסתובב איתו אולי לתמיד. ומי בכלל אמר שכולם רוצים לסגור את הקרע הזה? חשוב גם מאוד להבין למה התכוון במילה "קרע", אבל אינלי כח להיכנס לזה. ואם אתה שלם עם עצמך ולא חווה את התחושה הזו- סבבה לך. סבבה גם לאחרים, אם הם מתחברים לשבור השלם ואוהבים אותו. (ואין דבר שלם יותר..) והוא גם לא משליך דווקא את חוסר הבית על היוצאים. הוא מדבר על כל סוגי הקשיים של היוצאים. ואני, מבחירה, לא הייתי מוותרת על זכרון הקשיים שלי. לאו דווקא על קשיים מתקופת היציאה: לדוגמא, אני רוצה לזכור לתמיד את התקופה שגרתי אצל קרובי משפחה בזמן לימודי בסמינר. הם דווקא היו בסדר, אבל ההתנסות שלי כאורחת קבועה או זמנית אצל אנשים גורמת לי תמיד לרצות שהבית שלי יהיה פתוח לאחרים בדרך הטובה ביותר על פי מה שלמדתי. והפעם ההיא שישנתי בלילה בגן העצמאות לימדה אותי לקחים שלא הייתי רוצה לשכוח. ואפילו לא בכיוון של "לעולם לא אתנהג כמו זה שסירב לארח אותי.." אלא בעבודה תמידית על דפוסי החשיבה הלא נכונים שלי שגרמו לי לישון ברחוב. אז זו דעתי. וכמו שהוא אמר- לא לזרוק את ארון הספרים. לא לזרוק שום דבר. אנחנו בנויים מ-כ-ל מה שאנחנו עוברים. צריך רק לתעל את הבנייה לכיוון הנכון.

 

[בעיקר כופר]

זה מאוד אישי

לכל אדם יש את העבר שלו שמשפיע אם יותר ואם פחות על המשך חייו. את העבר אי אפשר לשנות וחרדי לשעבר שיצא בשאלה ישאר יוצא לאורך כל חייו, כמו גם מי שנולד וגדל בישראל ועבר לחו"ל ישאר ישראלי לשעבר כל חייו. כל אדם שונה מהשני בעיקר בגלל העבר שלו. זה עושה אותו פחות טוב? לא בהכרח. נכון שיש להרבה את הכמיהה "לעבור את זה" לא להיות "יוצאים בשאלה" אבל בעיני אין לזה טעם. את המשאבים עדיף להשקיע ביצירת חיים חדשים טובים יותר ולא להלחם בעבר, כי אותו אי אפשר לשנות שינה ברחוב? בהחלט יכול להיות מאורע טראומטי. אצל חלק מהאנשים זה ישאיר פצע לכל החיים ואצל אחרים זו חוויה מחשלת