אם יורשה לי
נראה לי שאתה מייחס למשה מאיר דברים שהוא לא התכוון אליהם. ההכרה בכך שקיום האל מבחינה אפיסטמולוגית הוא עניין להימור איננה מבטלת אצלו "אמונה העמוקה בדבר נכונות או אי הנכונות של מושגים אלו" אלא שאמונה עמוקה זו (הקיימת אצלו במלוא עוזה ותוקפה) מלווה בהכרה שמבחינה אפיסטמולוגית אין לדתי יתרון על החילוני ועל כן היא מקבלת באופן עמוק גם את אפשרותו של הקיום האחר. כמה רחוקים הדברים מפסקל. ההימור הפסקלי הוא הימור רציונלי (זה מעשה נבון להמר על קיומו של אלוהים ומעשה סכלות שלא להמר על כך) אבל יתר על כן האקט של האמונה, אף שהיא מבוססת על הימור, היא אצל פסקל אקט אפיסטמי - לאדם עומדת הברירה בין שתי אמיתות ועליו לברור ביניהם, עליו לשאול את עצמו מהי הנכונה, ועליו להמציא את המתודה לפתרון בעיה זו (ההימור). על הכרה זו עומדת או נופלת האמונה. לעומת זאת אצל מאיר אין הדברים כך. עיקר דבריו הם ששאלת הקיום האפיסטמולוגית (לצד שאלות אחרות לגבי האלוהים) מושמת בסוגריים. "ההימור" בא לציין (כך אני מבין) כי שאלת האמיתות של הקיום, בהינתן מגבלות השכל האנושי כפי שמלמדת אותנו האפיסטמולוגיה, פוסקת מלהיות שאלה בעלת משקל. והיא מובילה להכרה כי מבחינה רציונלית אין לדתי יתרון על החילוני ולהפך - שניהם חיים חיים ללא תשובה על שאלת קיומו או אי-קיומו של אלוהים, ויתר על כן: חיים ללא תלות בתשובה זו, ועל כן שניהם יכולים לקבל את עולמו הקיומי של השני. השאלה הקוגנטיבית בדבר הקיום היא עניין להימור אבל בדיוק מאותה הסיבה היא גם עניין חסר משמעות קיומית לדתי ולחילוני. אני אישית לא מקבל זאת לגמרי, אבל דומני שזהו הלך דבריו של משה מאיר. לא שאין לי מושג על קיום האל ואז אני מהמר וממציא לי באמצעות ההימור מושג כזה. אלא יש לי אמונה המנותקת משאלת המושג בדבר קיומו של האל, המלווה גם בהכרה שגם אצל האחר כך הוא מצב העניינים ועל כן אין לי יכולת לומר "הוא טועה". בלשונו אפשר לומר כי על פי קריאתך הוא לא הכניס את שאלת קיום האל לסוגריים כלל אלא פשוט הימר עליה. השקפתך שלך, לפי הודעתך זו, היא שאתה נמצא במצב של אמונה פנימית עמוקה בדבר אי מציאות האל על אף שגם אתה מקבל את מגבלות השכל בעניין. גם אתה שמת את אלוהים בסוגריים במקום לאיין אותו. תסלח לי על האמירה האמפרסיוניסטית הבאה: את האלוהים של שניכם אני כמעט מצליח למשש. בשני המקרים הוא נמצא בין הסוגריים פעם (אלוהים)+ ופעם (אלוהים)-.