תודה.
אני רוצה להודות לכל האנשים הסובבים אותי ושמתקשרים איתי. כולם יודעים שזה חשוב שיהיו לכל אחד חברים או אנשים קרובים אליו,אבל לא כולם מבינים עד כמה זה חשוב. אף אחד לא יכול לחיות לבד,בלי עוד בני אדם,בטח יש כאלה שטוענים שכן. זה לא קשור לעצמאות או תלות. כשאדם נמצא לבד אין מי שיגרה לו את הרגשות,עצב,שמחה,אהבה,קנאה,כעס וכו'..ואז כשהוא נתקל בבנאדם הוא לא יודע איך להביע את אותם הרגשות. לכן אני לא יכול להגיד שמות ספציפיים,אני מודה פשוט לכל מי שאני מכיר!!..אני מודה בעיקר לעצמי,כי בזכותי אני מוקף כל הזמן באנשים שאני אוהב,ואוהבים אותי. יש לי סיפור להראות לכם..סיפור אמיתי,שמראה עד כמה חשוב לא להיות לבד. ביום חורף קר ב1938 התקרב עובד סוציאלי בצעדים חוששים לפתח בית בחווה נידחת בפנסילבניה.הוא היה אמור לחקור חשד בהתעללות בילד ועד מהרה גילה את הקורבן,ילדה בת חמש שהוסתרה בעליית הגג.הילדה,ששמה היה אנה,הוצמדה לכיסא ישן כשידיה קשורות מעל לראשה באופן שלא איפשר לה לזוז.היא הייתה עטופה בסחבות מזוהמות,וידיה ורגליה היו דקות ושבריריות כגפרורים. אי אפשר היה לתאר את גורלה של אנה אלא כטרגדיה.היא נולדה ב1932 לאישה לא נשואה ומפגרת בשכלה בת עשרים ושש שחיה עם אביה.הסבא כשעס מאוד על הריונה ה"בלתי חוקי" של בתו,לא היה מוכן להשאיר את התינוקת בביתו.אנה בילתה,איפוא,את ששת חודשיה הראשונים לחייה במוסדות שונים,אך אמה לא הצליחה לשלם על הטיפולים האלו ואנה נאלצה לשוב לביתו העוין של סבה. בשלב זה,הסבל של הילדה נהיה גרוע יותא ויותר,והאמא,כדי לרכך את כעסו של הסבא,כלאה אותה בעליית הגג,שבה ניזונה משאריות של חלב ולא זכתה כמעט לכל תשומת לב.היא נשארה יום אחרי יום,חודש אחרי חודש,ללא מגע אנושי כמעט-במשך חמש שנים ארוכות. הסוציולוג,דיוויס,ששמע על הפרשה נסע מיד לראות את הילדה.הוא גילה אותה בבית מחסה מחוזי שאליו אספו אותה הרשויות המקומיות.מצבה של אנה זיעזע את דיוויס,היא הייתה כחושה וחלשה ולא הייתה מסוגלת לצחוק,לחייך,לדבר או אפילו להביע כעס.היא הייתה חסרת תגובה לחלוטין-כייצור השרוי לבדו בעולם ריק. הילדה הזאת לא הצליחה להביע את הרגשות שלה כיוון שחמש שנים היא לא שזכתה לחשיפה של בני אדם,היא לא יודעת להביע רגשות,לא היה שום דבר שיגרה את רגשותייה,אף אחד לא עיצבן,אהב,הצחיק,העציב..כלום! (ברור לי שיש עצלנים שלא יקראו את זה,אבל היה לי חשוב לשים את זה) לילה טוב. טל.