צועניה אדומה
New member
כנות
אני מסתכל עלייך. יש לך שכל כל כך יפה. לרגע אני תוהה אם את יודעת בכלל.
הכל מתחיל מזה שאנחנו מתיישבים לאכול ארוחת ערב. השמלה שאת לובשת כל כך מחמיאה לך בצבע שלה ובגזרה שלה, שבפנים אני מתחיל להשתולל כמו אינדיאני שרוקד עבור הגשם. האצבעות שלי מחליקות על הישבן שלך ולאחר מכן מפליקות לו, ואת רועדת ואומרת תודה. בינתיים זו רק תמונה בראש שלי. אני חוזר למציאות. העיניים שלך מושפלות מדי פעם כשאנחנו מדברים, למרות שאין בתוכן השיחה שום דבר מיני. את מספרת על הדברים הכי בנאליים של היום שלך, אבל זה פשוט שלך. בדרך הייחודית שלך. אני בולע את צירופי האותיות האלה.
בתמונה השנייה הפטמות שלך נצבטות. את נאנחת ואומרת "נעים...נעים..."
את האדם הראשון שאוכל מולי כל כך בנימוס ועם זאת בהמון תשוקה. בקול חלש את מבקשת לאכול את האוכל בידיים, יש לך פתאום חשק כזה, את מוסיפה ואת מרימה אותו בין האצבעות שלך, מכניסה לפה ואז מלקקת אותן. לו ידעת כמה יגרו אותי האצבעות שלי בפה שלך, מספרות לך עד כמה אני רוצה לחקור אותך.
"תספר לי קצת על החיים שלך", את אומרת ואנחנו נכנסים מיד לעוד דיון על משהו שאמרתי. מרתק אותי לשוחח איתך. כשאת קצת שתויה, את שוב מבקשת. את מבקשת לספר.
קדימה, אני עונה. אני קשוב.
כשאת מוציאה התנצלות, עוד לפני שהתחלת לומר מה, אני עוצר אותך. עצרי את שטף הדיבור שלך ובואי. את מופתעת קצת, מה פתאום להקים אותך עוד לפני שעיכלת. ואני מצעיד אותך בדיוק שני צעדים אל הספה. שבי כאן, אני אומר ומתיישב לידך. עכשיו אני קרוב יותר, הנשימות שלך נשמעות הרבה יותר טוב.
ואת מספרת. איך תמיד רצית כאב וחיפשת אותו. ולא ידעת ממי מבקשים ואיך. ועל הרגע הזה בזמן ארוחת הערב, ממש עכשיו, כשהתחשק לך שאכבה עלייך סיגריה. שאשרוף אותך לתוך העונג שלך. ואת כל כך נבוכה.
אני מסתכל עלייך. יש לך שכל כל כך יפה. לרגע אני תוהה אם את יודעת בכלל.
הכל מתחיל מזה שאנחנו מתיישבים לאכול ארוחת ערב. השמלה שאת לובשת כל כך מחמיאה לך בצבע שלה ובגזרה שלה, שבפנים אני מתחיל להשתולל כמו אינדיאני שרוקד עבור הגשם. האצבעות שלי מחליקות על הישבן שלך ולאחר מכן מפליקות לו, ואת רועדת ואומרת תודה. בינתיים זו רק תמונה בראש שלי. אני חוזר למציאות. העיניים שלך מושפלות מדי פעם כשאנחנו מדברים, למרות שאין בתוכן השיחה שום דבר מיני. את מספרת על הדברים הכי בנאליים של היום שלך, אבל זה פשוט שלך. בדרך הייחודית שלך. אני בולע את צירופי האותיות האלה.
בתמונה השנייה הפטמות שלך נצבטות. את נאנחת ואומרת "נעים...נעים..."
את האדם הראשון שאוכל מולי כל כך בנימוס ועם זאת בהמון תשוקה. בקול חלש את מבקשת לאכול את האוכל בידיים, יש לך פתאום חשק כזה, את מוסיפה ואת מרימה אותו בין האצבעות שלך, מכניסה לפה ואז מלקקת אותן. לו ידעת כמה יגרו אותי האצבעות שלי בפה שלך, מספרות לך עד כמה אני רוצה לחקור אותך.
"תספר לי קצת על החיים שלך", את אומרת ואנחנו נכנסים מיד לעוד דיון על משהו שאמרתי. מרתק אותי לשוחח איתך. כשאת קצת שתויה, את שוב מבקשת. את מבקשת לספר.
קדימה, אני עונה. אני קשוב.
כשאת מוציאה התנצלות, עוד לפני שהתחלת לומר מה, אני עוצר אותך. עצרי את שטף הדיבור שלך ובואי. את מופתעת קצת, מה פתאום להקים אותך עוד לפני שעיכלת. ואני מצעיד אותך בדיוק שני צעדים אל הספה. שבי כאן, אני אומר ומתיישב לידך. עכשיו אני קרוב יותר, הנשימות שלך נשמעות הרבה יותר טוב.
ואת מספרת. איך תמיד רצית כאב וחיפשת אותו. ולא ידעת ממי מבקשים ואיך. ועל הרגע הזה בזמן ארוחת הערב, ממש עכשיו, כשהתחשק לך שאכבה עלייך סיגריה. שאשרוף אותך לתוך העונג שלך. ואת כל כך נבוכה.
