DifferentView123
New member
כן, נפרדתי מהחברה.
ואני עדיין אוהב אותה. זאת הכאפה של החיים, אני מרגיש בדיוק את המשמעות של הקלישאה הזאת- "אהבה זה לא פשוט". אני רוצה לחבק, להרגיש, לתת ולקבל אבל אין לי מישהי לזה, אף אחת. וחבל לי שזאת לא יכולה להיות היא. היו לנו רגעים יפים, היו לי תקוות, אבל כמו שאמרתי אתמול לאחת הבחורות שעובדות איתי - אני אוהב אותה אבל לא טוב לי איתה. וזה צורב ויש קנאה (ברור). אני מוצא את עצמי מהרהר אם אולי יכל להיות אחרת, אולי אם הייתי נשאר עוד קצת דברים היו שונים עכשיו. ואז אני נזכר בתקופה האחרונה, בכל הפעמים שהתעצבנתי, פחדתי לדבר, הרגשתי קטן לידה ועשיתי ויתורים. ואיך לא בעצם? אחרי הכל אני הייתי כל כך נוח, כל כך מפנק שברור היה לי שהיא יכולה להפסיק להעריך את מה שאני עושה בשבילה. ומתי היא כן העריכה? כשאמרתי לה שאני רוצה להיפרד. אולי אני מוכר את עצמי בזול מידי. אני באמת חושב שלכל אישה שתהיה איתי יהיה משהו להרוויח. בחצי השנה האחרונה עבר עליה הרבה, ובוודאי שאני ספגתי את הכל, ראיתי אותה עצבנית, הייתי מחכה איתה כל לילה שתירדם ורק אז הולך הביתה, על כל גחמה שלה הייתי פותח את הארנק ועושה משהו במיוחד בשבילה, העיקר שתתעודד ותישן בלילה טוב. ופתאום השתניתי, נהייתי אדם עצבני יותר, על קוצים. הפכתי פחות מתחשב מפעם. קלטתי את זה מתישהו בתקופה האחרונה והבנתי שאני לא רוצה להמשיך להיות אם מישהי שגורמת לי להרגיש ככה. בכל מקרה עכשיו אני רוצה שקט, לא קשר ולא סטוצים. עדיין למרות הכל אני מודה לה על התקופה שהעברנו ביחד, החוויות והלמידה. היו לנו רגעים יפים ולפחות בתחילת הקשר היא גרמה לי להרגיש מדהים. בשורה התחתונה ויתרתי עליה, עזבתי אותה בגלל שלא היה לי טוב. אני מרוצה ממה שלמדתי, מהחיבור שפיתחתי בזכותה עם המשפחה, מהדברים שלמדתי על נשים ועל אהבה. מצד שני אני כועס על כל אותן פעמים שהייתי אבוד, אפשר להגיד שעזבתי אותה לטוב ולרע, משהו ממנה ישאר בי בוודאות, ישמח ויעציב אותי בו-זמנית לעד, אבל כנראה שאלה החיים.
ואני עדיין אוהב אותה. זאת הכאפה של החיים, אני מרגיש בדיוק את המשמעות של הקלישאה הזאת- "אהבה זה לא פשוט". אני רוצה לחבק, להרגיש, לתת ולקבל אבל אין לי מישהי לזה, אף אחת. וחבל לי שזאת לא יכולה להיות היא. היו לנו רגעים יפים, היו לי תקוות, אבל כמו שאמרתי אתמול לאחת הבחורות שעובדות איתי - אני אוהב אותה אבל לא טוב לי איתה. וזה צורב ויש קנאה (ברור). אני מוצא את עצמי מהרהר אם אולי יכל להיות אחרת, אולי אם הייתי נשאר עוד קצת דברים היו שונים עכשיו. ואז אני נזכר בתקופה האחרונה, בכל הפעמים שהתעצבנתי, פחדתי לדבר, הרגשתי קטן לידה ועשיתי ויתורים. ואיך לא בעצם? אחרי הכל אני הייתי כל כך נוח, כל כך מפנק שברור היה לי שהיא יכולה להפסיק להעריך את מה שאני עושה בשבילה. ומתי היא כן העריכה? כשאמרתי לה שאני רוצה להיפרד. אולי אני מוכר את עצמי בזול מידי. אני באמת חושב שלכל אישה שתהיה איתי יהיה משהו להרוויח. בחצי השנה האחרונה עבר עליה הרבה, ובוודאי שאני ספגתי את הכל, ראיתי אותה עצבנית, הייתי מחכה איתה כל לילה שתירדם ורק אז הולך הביתה, על כל גחמה שלה הייתי פותח את הארנק ועושה משהו במיוחד בשבילה, העיקר שתתעודד ותישן בלילה טוב. ופתאום השתניתי, נהייתי אדם עצבני יותר, על קוצים. הפכתי פחות מתחשב מפעם. קלטתי את זה מתישהו בתקופה האחרונה והבנתי שאני לא רוצה להמשיך להיות אם מישהי שגורמת לי להרגיש ככה. בכל מקרה עכשיו אני רוצה שקט, לא קשר ולא סטוצים. עדיין למרות הכל אני מודה לה על התקופה שהעברנו ביחד, החוויות והלמידה. היו לנו רגעים יפים ולפחות בתחילת הקשר היא גרמה לי להרגיש מדהים. בשורה התחתונה ויתרתי עליה, עזבתי אותה בגלל שלא היה לי טוב. אני מרוצה ממה שלמדתי, מהחיבור שפיתחתי בזכותה עם המשפחה, מהדברים שלמדתי על נשים ועל אהבה. מצד שני אני כועס על כל אותן פעמים שהייתי אבוד, אפשר להגיד שעזבתי אותה לטוב ולרע, משהו ממנה ישאר בי בוודאות, ישמח ויעציב אותי בו-זמנית לעד, אבל כנראה שאלה החיים.
