כן לספר? לא לספר?

כן לספר? לא לספר?

אני יודעת שנכתבו כאן אלפי הודעות בנושא, בכל זאת חשוב לי להעלות אותו שוב להתייעצות איתכן.
ההיריון מתקדם, ברוך השם ומתחילים לספר לסביבה על קיומו.
בינתיים התגובות נרגשות מסביב, וההתלבטות עולה לגבי התרומה - לספר או לא?
אציין, שבתקופת האבל ובתקופת המעבר לתרומה נזקקתי לתמיכה מהסביבה הקרובה ולכן שיתפתי שלוש חברות קרובות, ושתי אחיות שלי.
לגבי כל השאר (כולל ילדים גדולים בבית ששותפים לדבר ההיריון בלבד בינתיים) ההתלבטות גדולה.
מצד אחד - אין לי כוח להתמודד עם שאלות ועם שיפוטיות של אנשים, ולהיות "בפה של אנשים" נמאס לי.
(אני במילא שם, בגלל תהליך הפונדקאות שכולם מודעים לו כי אין מצב להסתיר אותו)

מצד שני - אם בוחרים להסתיר, איך ומתי משתפים את הילד עצמו? אני לא מאמינה שהורים מסתירים מילד את עובדת היותו מתרומת ביציות.
אז איך זה מסתדר? לגדל ילד בסוד נשמע לי בעייתי מאד מבחינה רגשית, לא?

אשמח לקבל את תובנותיכן בנושא.
 
אצלי זה לא סוד לפעמים אני מצטערת על זה....
האנשים שסביבי יודעים וגם המהממת תדע כי לא אוכל להסתיר את זה...
לא קל לי עם זה, מאידך לשמור סוד יכול להיות עוד יותר קשה....
מחזיקה אצבעות להמשך תקין
 

פיפי99

New member
זו לא שאלה של כן ולא

האם לספר לילד? כמובן. ללא ספק. זכותו לדעת, זה חלק מהזהות שלו, אי אפשר להסתיר את זה ממנו. וגם לא כדאי שישמע את זה ממקום אחר.
מתי לספר לילד? יש כאלו שמספרים מההתחלה, או מהזמן שילדים יכולים להבין מה זה ביצית וזרע (אשה טובה נתנה לנו ביצית). אני מאמינה שמוטב מוקדם מאשר מאוחר, גם כדי להימנע מהסיכון שהוא יבין את זה לבד לפני שסיפרו לו, וגם בשביל לייצר סביב הנושא אוירה גלויה וטבעית.
האם לספר למשפחה? לחברים? לכל העולם? פה זה מאוד משתנה, תלוי בגיל שלך (בגיל מסוים רוב האנשים כבר "יבינו לבד") תלוי בסביבה שלך. במידת הפתיחות לנושא. (לנו למשל יש חברים מאוד טובים הומואים על שני ילדים מפונדקאית ותורמת ביצית, כך שנושא התרומה הוא עובדת חיים קיימת, ובהקשר הזה, אין כבר הרמות גבה).
היתרון בלספר לכל העולם (ולאחותו) הוא התחושה הקלילה של חיים ללא סוד, וגם עוזרת לדעתי לילד לגדול באופן טבעי עם הזהות שלו (הרי התרומה היא חלק מהזהות של הילד) ללא תחושת הסתרה.
החיסרון בלספר לכל העולם (ולאחותו) הוא כמובן שצריך להתמודד עם השאלות (איך בחרתם? ראיתם תמונה? מה יקרה אם היא תבוא ותבקש את הילד?) לגבי השיפוטיות - זה עניין לדעתי רק אם את שופטת את עצמך על הנושא. ואם את נקיה משיפוט עצמי - את אפילו לא תשמעי אם תהיה נימת שיפוט.
כמובן ששתי ההחלטות הולכות ביחד - אי אפשר לספר לכל העולם, אבל לילד לא, וגם להיפך לדעתי לא רצוי (כי נותנים לילד תחושה של סוד)

אז כל אחד ומה שמתאים לו
אין נכון ולא נכון
אני אישית מעדיפה את המצב בו הכל גלוי, וטבעי, ועל השולחן. ואני לא יכולה לדמיין אפילו איך מישהו יכול לשפוט אותי על זה. מה כבר אפשר להגיד לי? שניצלתי אישה מהעולם השלישי? אני לא מתכוונת לחיות בסתר כדי להמינע משיפוט מצידן של כמה פמיניסטיות רדיקליות.
 
מזדהה מאוד עם פיפי...

תלוי באיך את עם עצמך עם התרומה וכמה את רגישה בנושא וגם תלוי מאוד בסביבה... ויש גם בן זוג. זוג גאה גם לא יתנהל אותו דבר בכל מקום.

באופן אישי, אצלנו הכל פתוח והתגובות מהסביבה מאוד תומכות ומחזקות ועזרו לי. במידע וגם בתמיכה... אני באופן כללי מתנהלת ככה והרגשתי רע לשקר או למרוח תשובות. היה אפילו משהו מעצים בזה. וכמובן יש לנו הרבה הומור בנושא, גם עוזר, גם לסביבה. ודווקא יש הרבה הריוניות מסביבי במשפחה. לגבי הילד, אני מחכה שיצא. נכיר אותו, נראה מה מתאים לו- ואיך הכי נכון להעביר לו את זה. ברור שמוקדם אבל יש עוד זמן מהלידה ועד שמישהו מבחוץ יגיד משהו שהוא יבין. גם מחכה לראות את היחסים עם האח הגדול, הביולוגי.מאמינה שאיך שמתווכים לסביבה כך זה מתקבל בהרבה מהמקרים. אני מאוד מתייחסת לזה טבעי, וככה גם קיבלו אני חושבת. סיפרתי פה פעם שמשהי שאלה אותי, ״מה את בהריון?״ בצורה מאוד דחפנית, כשהיא יודעת שניסיתי, אז עניתי שלא. ושאני לא יכולה כנראה ונוסעת לתרומה עוד חודש. זה היה מאוד כיף ומאוד מצמצם שאלות....

אני גם לומדת המון מלספר. זה גם מאוד עזר לי לעבד את הנושא בהתחלה. מסתבר שלמכרה שלי יש חברת ילדות שהיא ילדת תרומה בשנות ה30 לחייה. היא אומרת שתמיד ידעו את זה, גם בבית ספר שהם גדלו. לא היה עניין. מאוד טבעי. וגם הם צחקו על זה אתה מדי פעם.
 
מסכימה עם הצורך לספר לילד...

חושבת כמוך, שזה חלק מהזהות שלו, ולא הייתי רוצה ליטול ממנו את הזכות הזו. אבל מרגישה חובה כזו רק כלפי העוברית שאני נושאת ברחמי, וכלפי הבן שלי, מי שעתיד להיות אחיה הגדול.
לגבי הסביבה - באופן אישי, אני לא מרגישה חובה שכזו. ובחרתי (כמעט) שלא לשתף - משתי סיבות עיקריות.
הראשונה, ממוקדת ברצון שלי לאפשר לילדה הזו כניסה חלקה וטבעית למשפחה ולסביבה שלנו. כניסה כזו שלא תכלול התבוננות מיוחדת, חיפוש ועיסוק במה שיש בה או אין בה. אני מרגישה שזה רק הוגן לאפשר לה להגיע לעולם באותו אופן בו התאפשר לאח הגדול שלה לעשות זאת. לאפשר לה להיקשר ולאחרים להיקשר אליה, באופן טבעי ונקי.
השנייה, ממוקדת ברצון שלי להרגיש אותה, לייצר את הקשר בינינו, להיות מוכנה להתמודדות עם שאלות ותהיות שונות, שאני בטוחה שיעלו. אני מרגישה שעל מנת שאוכל להתמודד עם הנושאים האלה הכי טוב שאפשר (עבורי ועבורה), אני זקוקה למרחב שקט, רק שלי ושלה. זקוקה לאפשרות הזו לבנות את הקשר בינינו בתוך בועה במקום ובזמן, ללא הפרעות וללא הסחות מבחוץ. מרגישה איך המקום השקט והשליו שאני נמצאת בו עכשיו, מבחינה זו, כבר סייע לקשר הזה להתחיל להירקם בתוכי, ויודעת עד כמה הזמן השהות המשותפים, הטיפול וההתמסרות ההתחלתית, הם משמעותיים בטוויית הקורים שממשיכים להעשיר ולהעמיק אותו.
אבל אלה רק התחושות שלי. יכולה להבין מאוד עד כמה האפשרות לשתף את הסביבה הקרובה יכולה להקל ולסייע. לצערי, במקרה שלי, מרגישה שכרגע היא תוסיף על העומס הרגשי שלי בכל התהליך הזה, ומעדיפה להשהות את זה לזמן בו אהיה במקום אחר - פנויה יותר, רגישה פחות.
 
כמה שאלות

האם לא סיפרת לאף אחד? אפילו לא למשפחה הקרובה?
מתי את מתכננת לספר לילדה?
ואם ברור לך שתספרי לילדה (גם אני נוטה לכך), ברגע זה את לא יכולה להיות בטוחה שזזה לא יתגלה גם לסביבה, כי הילדה יכולה לדבר על זה וכו', ובאמת כפי שאמרה פיפי, להגיד לילדה לשמור על זה בסוד, גם לא נראה לי...
מה את אומרת?
תודה.
 
כמה תשובות...

לא סיפרתי למשפחה בכלל. סיפרתי לחברה טובה ולפסיכולוגית שלי. זהו.
עוד לא קיבלתי החלטה מתי ובאיזה אופן לספר לילדה. מניחה שאחשוב על זה היטב ואתכונן לזה, אבל יודעת שיש לי קצת זמן בכ"ז... מה שבטוח הוא שלא אאסור עליה לדבר על זה עם הסביבה ולא אתייחס אל זה כאל סוד שהיא צריכה לנצור בליבה. זה נראה לי הכי גרוע... אני לא חושבת שאסתיר את זה לעד מהמשפחה, בטח לא אחרי שאספר לה. אני פשוט משהה את השיתוף הזה, עד שאהיה בנקודה בה כבר יבנה בתוכי משהו ברור יותר ומוחשי, ושגם עבורם היא כבר לא תהיה "ביצית זרה", אלא ילדה של ממש, עם שם, נוכחות וקשר אישי.
 
רק את יכולה לדעת

אם לספר לקרובים לך יסייע לך או יעמיס עליך, אם ההסתרה תשחרר אותך, לפחות בינתים, או שתהיה לך בבחינת עול ומאמץ. תנסי לדמיין את התסריטים השונים האלה ולראות איזה מהם עושה לך יותר טוב, מקל עליך ומסייע לך.
מה שהנחה אותי זה שלספר תמיד אפשר...ושהרגשתי שיש לי מספיק מקומות כדי לחלוק, להיתמך ולהתייעץ בהם (טיפול, חברה, בן זוג) שלא לדבר על כל מה שאני מקבלת מהמקום המופלא הזה ומהקשר הפרטי שנוצר עם חלק מהבנות המדהימות שבו!
 
גם יש הרבה זמן סה"כ

הריון זה דבר לא קצר ובכל הריון מתמודדים עם משהו שקשור להריון ולהורות בכלל כי זה דבר גדול שדורש עיבוד. עם ובלי קשר לתרומה. ו9 חודשים זה הרבה זמן (ולחכות לתרומה זה גם זמן).

גם כשהילד נולד לוקח זמן עד שהוא מדבר או יכול להבין. ברור שלא הפיך אחרי שמספרים אבל גם אפשר להניח לזה עד אחרי ההפרייה שטפו טפו תקלט בהחזרה הראשונה. ואז לחשוב איך מרגישים בפנים קודם כל. צריך לנסות להוריד מהעומס הרגשי, אם יש התלבטות אז אפשר פשוט להניח לזה מעט.... יש מספיק זמן להכל.
 

אורקה11

New member
קרמבו

תחושוֿתי על הנושא מאד דומות לשלך. אמנם לפעמים אני מרגישה שבני הגדול אולי היה צריך לדעת על זה לפני שאוכל לספר לקטן, שמא יש פה משהו לא ישר כלפיו. אך לפעמים כשהם רבים והוא מתחיל לדבר אליו לא כל כך יפה, אני חושבת שאולי עדיף להשאיר את זה כך בינתיים. עם זאת אינני רוצה שהוא יהיה בשוק כשאספר לקטן וירגיש בעייתיות עם זה שלא שתפנו אותו. האם בנך הגדול יודע?
 
וואוו, זרקת אותי לעתיד עם השאלות האלה...

פתאום התחלתי לחשוב על המורכבות שיכולה להיות בעניין. אם זה יכול להיות משהו שיעשה בו שימוש במריבות בין אחים...? משהו שיסמן יתרון לאחד הצדדים? בכלל לא חשבתי על זה...

בכל מקרה, הבן הגדול שלי (בן 5, זה נחשב גדול?) לא יודע על התרומה. לא נראה לי שיש לזה משמעות עבורו כרגע (ואם כן - איזו משמעות?). כל העניין הזה של אחות קטנה כ"כ תיאורטי עדיין בשבילו, ואני מרגישה שידרוש ממנו התמודדות בלי קשר לעניין התרומה אלא כחלק מהצורך להסתגל לנוכחות שלה בחיינו - על השמחה ועל המחיר שאני מאמינה שיהיו כרוכים בה. לא מרגיש לי נכון להעמיס עליו עוד מורכבות, גם לו מגיע לשמוח, לכעוס ולהגיב כמו אח בכור נורמלי - שבו זמנית ניתנה לו האפשרות לקשר מיוחד אבל גם ניטלה ממנו זכות היחידות והיחודיות ...
ולגבי העניין של השוק שהוא יהיה בו, יכול להיות.יכול להיות שתהיה שם הפתעה כשנחליט לספר. אבל זה מחיר שאני מוכנה לשלם. לא רואה בזה משהו לא ישר אלא בחירה שהיו מאחוריה סיבות. בכלל, יכול להיות שתהיה הפתעה ואולי תחושת עלבון ופגיעה אצל כל מי שאספר לו באיחור. אני יכולה להבין את זה, באמת. יכול להיות שגם אני הייתי נפגעת. מצד שני, אני באמת לא מאמינה שאני יכולה להביא בחשבון את כל ההשלכות של ההחלטות שלי, וממילא לא מאמינה שאפשר לשלוט בכל הבחירות שלנו ולכוון את ההתנהגויות שלנו כך שהכל יצא מושלם. זה נכון גם לגבי ההורות וגם לגבי היחסים במשפחה זה חלק מההוויה של להיות בקשר קרוב – הידיעה שיפגעו בי ואני אפגע באחרים, שיאכזבו אותי ואני אאכזב. אני פועלת מתוך ניסיון לחשוב על הבחירות שלי וההשלכות שלהן, להביא בחשבון את הצרכים שלי ושל הקרובים אלי, לנסות להבין את היתרונות והחסרונות. לא יכולה לומר שאני לא מפספסת דברים בדרך. אבל אפשר אחרת?
 
אני דווקא חשבתי על העתיד בהקשר אחר...

דבר ראשון ראיתי בעיני רוחי בת עשרה שצועקת עלי "אל תגידי לי מה לעשות, את בכלל לא אמא שלי!". והאמת שזה הצחיק אותי, כבר התכוננתי לזה.
זה הסיפור חיים של הילדי תרומה. זה המטען שאתו הם מגיעים, לכל אחד יש שק וזה שלהם. וזה בסדר. החיים לא מושלמים וכל מהמורה כזו יכולה להיות העצמה לילדי תרומה. שהם היו כל כך חשובים לאמא שנסעתי עד צ'כיה רק בשבילם. כשזה ילדים הם לא שיפוטיים. ואחר כך המערכת יחסים עצמאית. כרגע הגדול רק מפנטז על אחים, יש לו שמות (אני בהריון עם אחד), הודיע לי איפה הם ישנו, ושהוא יעזור לי אתם. כל הפצ'קרי הזה מתגמד בעיני. יהיה לו אח/ות!!! והוא עוד לא יודע בכלל שאני בהריון...כמו שקרמבו אמרה, יהיה מספיק קשה לו התחרות. וחלק מההחלטה מתי לספר על התרומה יהיה תלןי גם בו וביחסים עם מי שיוולד....

אחים זה דבר מורכב. לא מפחיד אותי כל כך משפט שאולי ואם יזרק. שני הילדים שלי יגדלו אחים, יאהבו/ישנאו בהתחלה/בסוף. גם יצטרכו לבנות יחד את הסיפור חיים שלהם.... אני רק צריכה לגדל אותם שיוויונים, כלפי עצמם וכלפי העולם.
 
אנחנו סיפרנו לבודדים

לא חושבת שצריך לידע את כל העולם. לא רוצה שכולם ידעו חוץ ממנה. לא רוצה שתשמע על התרומה ממישהו אחר.
לגבי האם לספר לה עצמה? בעבר חשבתי שכן. שברור שצריך לספר. היום אני כבר לא בטוחה בזה. חוששת שהיא תחיה את חייה בחיפוש מתמיד. לא רוצה שתרגיש לא שלמה. לא רוצה שהילדות שלה תהיה בצלה של התרומה. אז אולי נספר לה אבל כרגע אני חושבת שזה יהיה בעתיד המאד רחוק.
 
עונה

סיפרנו לבן דוד של בעלי ואשתו שקרובים אלינו במיוחד. סיפרנו לאמא של בעלי. סיפרתי לרופאת הילדים שלה וזהו, וכמובן גם לרופאים שליוו אותי בהריון. סיפרתי גם לרופאים שעשו סקירות ובשקיפות עורפית.
 

לני ק

New member
אני סיפרתי להם מהרגע שהם נולדו

לפני התרומה כבר היו אנשים שידעו, ועם הזמן מספר האנשים הלך וגדל. אני דוקא אוהבת לספר שילדתי מתרומת ביציות, כי אני די גאה שלא ויתרתי ואחרי 10 שנות מאבק ניצחתי את הטבע. בבית החולים אחרי הלידה התחלתי לספר לנסיכה את סיפור המלך והמלכה, הסיפור הורחב כשהנסיך נולד. בשלב כלשהו (אני חושבת שבגיל 6 בערך) הנסיכה הבינה שהסיפור הוא עליהם. מה שעניין אותה זה אם באמת הלכתי למגידי עתידות, קוראים בקלפים וכו'
. מידי פעם הראיתי לה תמונות מהנסיעה לרומניה ולפעמים אנחנו מזכירות את זה באגביות.
השנה היתה לנו שנה לא קלה, עם קשיים רגשיות והתפרצויות, במהלכן היא אמרה כל מיני דברים לא יפים, אבל אף פעם לא עלה על דעתה להגיד לי שאני לא אמא שלה. אני מקוה שבעתיד היא לא תזכר להגיד את זה.
הנסיך שואל לפעמים אבל לא מתעניין יותר מידי. הוא כל כך ילד של אמא שכל זה כנראה לא רלוונטי עבורו.
לפני שהתחלתי את התהליך התייעצתי עם רב ממכון פועה. הוא אמר שלשיטתם אין בעיה עם היהדות, אבל ליתר בטחון כדאי שאשמור את זה בסוד, כדי שלא יתעוררו בעיות בעתיד. למרות הממלצה שלו, לא חשבתי לרגע לנסות לשמור בסוד. נטל הסוד כבר מידי עבורי והרסני עבור הילדים. אפילו אמא שלי, שלה לא סיפרתי, גילתה את זה
(כנרא שהאחיות שלי סיפרו לה).
ההמלצה שלי אליך להתחיל לספר לילד ולעשות את זה כמה שיותר מוקדם כדי שהוא יגדל לתוך הסיפור ויקבל אותו כמובן מאליו. אחר כך ספרי לאנשים קרובים, לכאלה שלא יכנסו לך לוריד. עם הזמן, כשתרגישי נוח יותר, תרחיבי את מעגל היודעים. לא חייבים לרוץ לספר, אבל לא שווה לעשות מזה סוד.

שתהיה לך לידה קלה וילד בריא.
 
לני הסיפור שכתבת מדהים!

זוכרת שמצאתי אותו בפורום- מרשה לעצמי לגנוב בבוא היום, באישורך כמובן.
כל כך טבעי ונכון הצגת את הדברים. כל כך פשוט ואמיתי.
הסתכלתי על כמה ספרים באמזון ושלך הכי טוב
 
למעלה