דפי נוכחות
New member
כן ולמרות הכל
אתמול אמרתי משפט שממש גרם לי להתחיל `לחשוב`. אמרתי שאני חי את העבר האומלל שלי- כי ממש בקרוב אהפוך למאושר שיש לו הכל. כרגע אין לי ממש הרבה- אין לי חבר, אני בעבודה מאעפנה שלא קשורה לתחום שלי בכלל, אני גר ברמת גן וזה מרחק של חצי שעה מהעיר עצמה וזה לא ממש נוח. אני חי עם עוד שמונה שותפים- עם אחד מהם אני בכסאח מטורף ולא כיף לי להשאר בבית- והוא עושה לי דווקא. אין לנו כבלים ואני באופן כללי לא מוצא הזדמנות חוץ מבשינה לנוח. כלומר- אם אני כבר בדירה אני מוכרח תמיד לעשות משהו- לפעול... פעם אחת היתי חולה השבוע ולקחתי סרט בDVD- ופתאום הבנתי את ההנאה המדהימה והענקית בפשוט לשבת- להתפרקד ולא לעשות שום דבר. כרגע כשאני בבית אין לי בשביל מה להתפרקד- אני רוצה למצוא את עצמי פסיבי- מפורקד עם משהו מרצד לי מול הפרצוף בלי שאני צריך להתאמץ בכלל... אני כל הזמן עסוק בלחשוב בצורה אופטימית על איך שהמציאות שלי תראה כשאעסוק בתחום שלי- ואני אכנס לקשר זוגי- כשפתאום רק אתמול אחרי כמה חודשים הבנתי שאני חי במציאות אחרת... מציאות ששנה שעברה היתי מאד מדוכא ממנה- אבל מאז שקראתי את - הסוד- התחלתי להרגיש טוב עם עצמי- ולהפסיק לרחם כל הזמן על זה שאני בשירות לאומי- ואין לי כסף- ואין לי חבר ואין לי מנוחה. יש מסביבי כל הזמן אנשים ואני לבד- ואני לא מאמין ששוב אני חושב ככה... פעם עשיתי קרירה מאומללות ומהדכאות- היתי זקן ומריר עוד לפני שהיתי צעיר ושמח... בשבועות האחרונים היתי כל הזמן עסוק בלשמוח ולהתעלם מהדברים שכואב או לפחות לדעת שהם עומדים להשתנות. והם עומדים להשתנות. רק שכל ה- `עוד מעט`- הזה מחליש... ההנאה הזו שלי להרגיש מדוכא ובודד נובעת ממציאות נוראית שהחדירו לכולנו מגיל אפס- סיפורי סינדרלות- אנשים קטנים וחלשים ומדוכאים שבערב אחד פתאום התאהבו בנסיך הפלא ואז פתאום הכל נעשה מושלם ומדהים ומקסים וכיפי. ,אני לא הפנמתי שהדכאון הזה רק מרחיק את הנסיך ומאריך את הדרך... פתאום כשרצף דברים מעצבנים קורים לי- פתאום אני צריך להאבק במחשבות שלי, להאבק בגלישה הזו לדכאון. הבוקר הבוסית שלי שהיא באמת בן אדם מקסים פשוט התחילה להריץ אותי בכל הבית חולים- לרדת למטה לחזור להראות לה מה לקחתי ממחלקה אחרת- ללכת לאספקה-וכשלחזור לרוץ למטבח- זה ממש מרגיז אותי שהנחמדות שלי גורמת לה להתחיל לטרטר אותי ככה- כשאני מהצד השני גם כלב לא קטן כשאני למשל כרגע כותב ממחשב במחלקה אחרת במקום לעשות שליחות. פשוט היתי מוכרח לפרוק והיא ממילא צריכה אותי בצורה שעה וחצי- ואחר כך לא אכפת לה אם אני נמצא במחלקה או שלא. אבל למרות שהתקופה שלי לא ממש משהו- הנה עשרים נקודות אור אצלי-
אני נוסע באופנים ומתניד במהירות
יש לי כרטיסים מוזלים למחזות
יש קטעים ממחזות שאני מעלה כמה שאני רק רוצה בבית ספר
יש לי נסיעות חינם
יש לי תמיד עם מי להפגש בצהרים
יש לי מחלקה שממנה אפשר לגלוש באינטרנט
יש לי- ידידה בחולון שאני נוסע לצפות אצלה בשידורים מאירופה
אני בן עשרים ועוד מותר לי לעשות מה שאני רוצה בלי לדפוק חשבון
אני מסוגל ללבוש מה שבא לי בלי לדפוק חשבון
אני גר בתל אביב
אני נהנה לומר שעשיתי עם עצמי משהו בגיל כל כך צעיר- לימודים ושירות
אני לומד המון מכל דבר
אני קולט רוסית נורא מהר מהצוות
אני מחלק אוכל לחולים וזו העבודה ההכי מספקת שבה עבדתי אי פעם
אני לומד למצוא את עצמי בתור בן אדם מסודר
אני נורא אוהב לקום בבוקר- וזה עושה לי טוב
יש הווי בדירה שיחסר לי בעתיד
אני מסוגל עוד להשתנות
אני בן אדם חזק שמבין בסופו של דבר שכל מה שקורה לי קורה לי לטובה
למדתי את ההתעלות של רגשות אנרטים רעים לטובים
אני ביעוץ הדדי- וזה מקסים
אנשים מתקנאים בעצמאות שלי. ומכאן הכל רק נפתח והכל רק ישתפר ויצמח וכל מה שאני רוצה יתגשם.
אתמול אמרתי משפט שממש גרם לי להתחיל `לחשוב`. אמרתי שאני חי את העבר האומלל שלי- כי ממש בקרוב אהפוך למאושר שיש לו הכל. כרגע אין לי ממש הרבה- אין לי חבר, אני בעבודה מאעפנה שלא קשורה לתחום שלי בכלל, אני גר ברמת גן וזה מרחק של חצי שעה מהעיר עצמה וזה לא ממש נוח. אני חי עם עוד שמונה שותפים- עם אחד מהם אני בכסאח מטורף ולא כיף לי להשאר בבית- והוא עושה לי דווקא. אין לנו כבלים ואני באופן כללי לא מוצא הזדמנות חוץ מבשינה לנוח. כלומר- אם אני כבר בדירה אני מוכרח תמיד לעשות משהו- לפעול... פעם אחת היתי חולה השבוע ולקחתי סרט בDVD- ופתאום הבנתי את ההנאה המדהימה והענקית בפשוט לשבת- להתפרקד ולא לעשות שום דבר. כרגע כשאני בבית אין לי בשביל מה להתפרקד- אני רוצה למצוא את עצמי פסיבי- מפורקד עם משהו מרצד לי מול הפרצוף בלי שאני צריך להתאמץ בכלל... אני כל הזמן עסוק בלחשוב בצורה אופטימית על איך שהמציאות שלי תראה כשאעסוק בתחום שלי- ואני אכנס לקשר זוגי- כשפתאום רק אתמול אחרי כמה חודשים הבנתי שאני חי במציאות אחרת... מציאות ששנה שעברה היתי מאד מדוכא ממנה- אבל מאז שקראתי את - הסוד- התחלתי להרגיש טוב עם עצמי- ולהפסיק לרחם כל הזמן על זה שאני בשירות לאומי- ואין לי כסף- ואין לי חבר ואין לי מנוחה. יש מסביבי כל הזמן אנשים ואני לבד- ואני לא מאמין ששוב אני חושב ככה... פעם עשיתי קרירה מאומללות ומהדכאות- היתי זקן ומריר עוד לפני שהיתי צעיר ושמח... בשבועות האחרונים היתי כל הזמן עסוק בלשמוח ולהתעלם מהדברים שכואב או לפחות לדעת שהם עומדים להשתנות. והם עומדים להשתנות. רק שכל ה- `עוד מעט`- הזה מחליש... ההנאה הזו שלי להרגיש מדוכא ובודד נובעת ממציאות נוראית שהחדירו לכולנו מגיל אפס- סיפורי סינדרלות- אנשים קטנים וחלשים ומדוכאים שבערב אחד פתאום התאהבו בנסיך הפלא ואז פתאום הכל נעשה מושלם ומדהים ומקסים וכיפי. ,אני לא הפנמתי שהדכאון הזה רק מרחיק את הנסיך ומאריך את הדרך... פתאום כשרצף דברים מעצבנים קורים לי- פתאום אני צריך להאבק במחשבות שלי, להאבק בגלישה הזו לדכאון. הבוקר הבוסית שלי שהיא באמת בן אדם מקסים פשוט התחילה להריץ אותי בכל הבית חולים- לרדת למטה לחזור להראות לה מה לקחתי ממחלקה אחרת- ללכת לאספקה-וכשלחזור לרוץ למטבח- זה ממש מרגיז אותי שהנחמדות שלי גורמת לה להתחיל לטרטר אותי ככה- כשאני מהצד השני גם כלב לא קטן כשאני למשל כרגע כותב ממחשב במחלקה אחרת במקום לעשות שליחות. פשוט היתי מוכרח לפרוק והיא ממילא צריכה אותי בצורה שעה וחצי- ואחר כך לא אכפת לה אם אני נמצא במחלקה או שלא. אבל למרות שהתקופה שלי לא ממש משהו- הנה עשרים נקודות אור אצלי-