כמעט תת אבל לא ממש..ט'

[Silence angelic]

כמעט תת אבל לא ממש..ט'

אני חושבת ששנים לא ראיתי את המשקל הזה על המשקל. אולי לפני 10 שנים פחות /יותר..תמיד אמרתי שלא הייתי תת משקל בחיים..תמיד משקל תקין. גם כשלא אכלתי מלא זמן. ופתאום..פתאום נורא קל להגיע לשם. פתאום זה רק עוד קצת ואני שם..כאילו הנה! סופסוף גם הגוף מראה את אותותיו..ואני לא חושבת שלרעה אלא לטובה..סופסוף הוא מראה מה שאני מרגישה שנים בפנים. זה הזוי!! אני כמעט שם..
כבר שכחתי מזה ה-high הזה מלראות מספרים שאני כלכך חושקת להגיע אליהם..
נכון שלא יצא לי לאכול בימים האחרונים..לא כי החלטתי שאני לא..זה פשוט נגרר..ואז..אז ההפרעה הגיעה.
נמשוך את הצום עד מחר..ואז עוד יום ועוד יום וחוזרים למעגל ואוכלים קצת ומקאים..כי מה?..לא חבל על כל העבודה?
ואני חושבת ששנים לא צמתי ושמרתי כלכך חזק על זה.
היום קיבלתי הערות מחברים..חייבת לציין שאהבתי!
ובכלל שמחה הכי לראות את המספר על המשקל. כשחשבתי שהוא כבר לא מעניין..ורק ההיקפים זה מה שחשוב לי.
אני לא ממש יודעת מה אני רוצה להגיד בהודעה הזו..אבל ממש הרגשתי צורך לכתוב. אני לא מדוכאת יותר ממה שאני בדרך כלל..ולא עייפה יותר ממה שאני בדרך כלל...
ולא יותר רע לי מבדרך כלל..אז מה איכפת לי?!

 

[פרח נובל2]

גם לי זה התחיל ככה

לא שהייתי בעודף משקל פעם, אבל זה דבר כ"כ נגרר!
לא יאמן!!!

 

[כבר אין לי דרך לעצור]

כי כל רגע זה יבוא.

הגוף שלנו מכונה דיי חכמה, הוא יכול "להסתדר" זמן מה ולחיות על המחסנים של מה שקיים בו. גם אני, לפני חודש וחצי אעפי ההרעבות שלי הרגשתי מצויין, ויותר מזה, הבדיקות דם שלי היו מושלמות מכל הבחינות.

לא עובר הרבה זמן, והמחסנים האלה מתחילים להתרוקן. הבדיקות דם שעשיתי לפני שבוע מראות על מחסורים נוראיים ועל מצוקה עצומה שהגוף שלי נמצא בה.

לא יעבור הרבה זמן ע שזה יתחיל לקרות גם לגוף שלך, כי הגוף שלנו, מה לעשות, זקוק לדלק שלו. וכה, כמו ברכב, גמלנו יש דלק וזה אוכל. והזמן בין הנקודה שבה הנורה נדלקת ועד שהאוטו מפסיק לנסוע הוא לא ארוך.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

גם אני תוהה מה את רוצה

לא בהודעה הזו, בכלל. שנים של סבל, של הרס עצמי, של חולי, של פגיעה עצמית בכל דרך. שנים של אותן הודעות מתוך אותה ביצה.
מה בעצם את רוצה כל הזמן הזה?
אני מניחה שלהפסיק את הסבל, למצוא דרך להקל את הכאב. ואני מזדהה עם הרצון הזה, אבל את ממש, אבל ממש, לא בכיוון.
גם אם את מרגיעה את הכאב לדקה או שתיים או יום, הוא הולך ומחריף ומצבך הולך ורע.
אז מה באמת את רוצה? והאם את חושבת שבאמת תגיעי לזה ככה?

[ואני גם תוהה למה אני כותבת, הרי את תמיד מתעלמת מההודעות האלו שלי, אבל איכשהוא אני לא יכולה להפסיק להגיד את זה]

 

[פרפר בתוך אגרוף]

ואגב,

הגבול בינך לבין פרו אנה הולך ומטשטש. בבקשה אל תחצי את הגבול הזה כאן.

 

[Silence angelic]

מה בעצם את רוצה כל הזמן הזה?

אני חושבת שאם הייתי יודעת מה אני באמת רוצה ומה באמת יעשה לי טוב..הייתי כבר עושה.
אני נמצאת בטיפול פעם בשבוע..מתקדמים לאט ובעדינות..אולי הפעם..מטפל מספר 10,0000 יצליח לעזור לי..
אני חושבת שכל השנים האלו בתוך ההפרעה הדבר היחידי שרציתי זה שיראו מבחוץ..מבלי שיצטרך לבוא ולספר..או מבלי שיגלו שפתאום לזו יש הפרעה. רציתי להיות פשוט רזה. ואף פעם לא הייתי. אני חושבת שעכשיו..פתאום שזה כאן. אחרי שנים..זה פשוט לא נקלט לי. מוזר לי. טוב לי. רע לי.

[ולא הייתי קוראת לזה פרו..אבל זו כבר שיחה אחרת]