כמעט שנתיים בלעדיו.

[yobo1]

כמעט שנתיים בלעדיו.

כמעט שנתיים בלעדיו.
הוא היה משענת שלי. בכל קושי והתלבטות היה לי על מי לסמוך על מי להישען... עם מי לשוחח.. עם מי לעשות דברים..
כל הזמן אני חושבת, האמנם אני הייתי בשבילו כמו שהוא היה בשבילי?
עד היום תוך כדי שינה אני שמה את היד על הכרית שלידי לבדוק האם אני באמת לבד.
הילדים כבר בוגרים, יש להם חיים משלהם. אני מאד מעודדת אותם לעשות את מה שליבם חפץ ולא להישאר לידי. הם לא חייבים לבלות איתי את כל השבתות והחגים, יש להם משפחה משלהם וגם לבני זוגם יש משפחה.
אני אומרת להם שאני גם יכולה להישאר לבד. אבל כשאני אומרת את זה הקול נשבר ודמעות עולות.
אני באמת מאמינה שאני יכולה להישאר לבד.
חברות מזמינות אותי לצאת אתם.. אבל באופיי לא מתאים לי להיות תלויה באנשים ולהרגיש שהם עושים לי חסד.
האמנם אני יכולה להישאר לבד? האמנם אני רוצה להישאר לבד?

 

[האמא הסורגת]

יקירה כמה מבינה לליבך , אני כבר 24 שנים

אלמנה התאלמנתי צעירה והוא היה צעיר נישואינו לו היו קיימים היום היינו נשואים 40 שנה בדיוק אבל מאחר ונקטעו באיבם , את צריכה לחשוב קדימה כי כמוני כמך לא רוצה ליפול על הילדים אלא רוצה להיות עצמאית , אני בשנים האחרונות גיליתי את עולם המחשבים , הכרתי אנשים רבים , ואני לא הטיפוס של פאבים [לא יודעת ולא רוצה לשתות ] ולא טיפוס קבוע של מועדונים אלא אחת מי"ב[יושבי בית ] לא מחפשת הרבה רק שלווה , וכאין בן זוג החיים נראים דלים ומשעממים , וכמו שכתבת התיעצת בכל עם החבר הכי טוב בעלך , אבל ופה מתחיל האבל האם לא כדאי להיכנס לקבוצה של ביטוח לאומי יש להם קבוצת תמיכה של אלמנים ואלמנות , ומה שאני עושה כותבת לו יומן שזה רק ביני ובינו , כמובן זה חד צדדי אבל עצם החשיבה מה הוא היה מציע לי לעשות ובתוך כך מוצאת אולי לא בדיוק את התשובה , אבל כל הכעסים והדברים הטובים אני מספרת לו כמו שאני יושבת לידו , וביום שאני לא כותבת אני מרגישה שאולי באיזה מקום שהוא נמצא אולי מחפש את הדף שלנו .

 

[yobo1]

מחשבות

תודה על ההתייחסות.
לא פניתי לעזרה עד כה. אני עדיין חושבת שאני חזקה.
אבל החג התקרב והאזכרה מיד אח"ב מעוררים בי אי שקט. בימים האחרונים אינני מסוגלת להתרכז ולא מצליחה למלא את המשימות שאני מעמיסה על עצמי ביום-יום.
לפעמים אני מרגישה אולי אני אנוכית.. עובדה, אני חזקה ולא נשברת ומצליחה להתמודד ביום-יום.
אולי אני לא באמת מתאבלת אלא רק דואגת לעצמי?

 

[האמא הסורגת]

לא חושבת שאת דואגת לעצמך אלא הזכרונות

וגעגועים גורמים לנו לחשוב כמה באמת אנחנו בודדים, אבל יש לי שאלה האם את פעילה באיזה שהוא מועדון , או לא באיזה איזור בארץ אם מותר לשאול את גרה , כדאי קודם כל להיות עסוקה , אני למשל במקצועי כסורגת אני מארגנת אצלי בבית חוג לסריגה , ומלמדת סריגה, וכותבת כפי שכתבת י ובמידה ואת בפייס בוק את יכולה גם לפנות אלי וכל אחד שמי שם הוא חנה הסורגת , לאור הנסיון הרע שלי אני למדתי שרחמים לא עוזר לאף אחד רק פעילות , אספר לך משהו סבתא של שכנתי שהיה בת 80 ומעלה ממוצא מרוקאי היה לה לנכדה מה להעיר כשהנכדה היתה בדיכאון אמרה לה תמיד "יא בינתי לכי שימי אודם על השפתיים תעשי את השערות , תתלבשי יפה ותצאי , ותיראי תחזרי עם מצב רוח אחר" הנכדה שמעה בקול הסבתא כשחזרה באה עם חיוך הסבתא שאלה והסבתא הסתקרנה מה היה שאלה , אמרה הנכדה את לא יודעת את מי פגשתי את זה ואת זה ויש לו כלב ושיחקתי אם הכלב ודיברתי עם ההוא , והוא אמר לי שאני מה זה חתיכה , ולאור הכתוב , כמובן שלא אציע לך את אותו הדבראבל הנמשל אנחנו אלו שגורמות לעצמנו את מצבי הרוח, אני לדוגמא לפני חודשיים הייתי בכל כך דיכאון , שלא יודעת איך יצא לי הפסקתי לאכול , ולא יכולתי לישון , והכל לא היה נורמלי , וזאת משום שהיתה לי אבחנה על מחלה חו"ח ממארת מה שבסופו של דבר הסתבר שהרופאה לאחר דין ודברים שבני ביקש דיעה נוספת התברר שלא היתה לי מחלה ושלא נדע שלא יהיה אבל יש לי מחלה אחרת שניתן לעזור באמצעת כדורים, ואני עד לדיעה הנוספת כבר לא היה לי חשק לחיות , כתבתי באותו יומן שאני כותבת מדוע זה מגיע לי ופתאום ראיתי פרפר חג מעלי, הושטתי יד היכן שהוא עמד ואמרתי תודה אמא[אמי המנוחה מתה לפני 34 שנים ] הרגשתי שיש נשמה שעוזרת לי ובאמת ימים לאחר מכן הגיעה התשובה והתשובה היתה לגבי כאילו זכיתי למיליון דולר , לכן אל תיראי את החיים בשחור חישבי על הילדים שלך שאולי אינם מראים שהם זקוקים והם עצמאים אבל כן הם זקוקים לך לעיצה שלך , ושוב אני חוזרת ואומרת אין כמו געגועים אבל לצערנו הם הלכו ואנחנו נשארנו עם התמונות והזכרונות וצריך להפוך את הדברים ולחשוב מה הם הותירו לנו חוץ מזה הם העניקו מעצמם תבונה , רצון לעזור אחד לשני חברות , והרבה דברים אישים בינינו ואף אחד לא יכול לקחת את זה מאיתנו .

לאחר כל המגילה שכתבתי אם תירצי להתכתב או לדבר איתי תוכלי גם לפנות לפייס בוק בתור חנה הסורגת או לפנות במסר ואשמח לשוחח איתך . בברכה חנה.

 

[הים רגוע]

לדאוג לעצמך זה הדבר הכי חשוב!!

מותר לך להיות אנוכית ולדאוג לעצמך. את כאן ועכשיו .
בתחושות שלי שהוא לא איתי אני חושבת על עצמי , אל שהפר הבטחה לחיות איתי לנצח או כמו שאמר לי ידיד ברשת על הפרת חוזה שכירות תובעים ולנו הפרו חוזה חיים ואין את מי לתבוע ..
את האלמנות אני נושאת כמו נכה בעל גדם, גדם שהחלים למדתי לחיות בלעדי האבר שנקטע, אבל חסרונו תמיד מורגש, לפעמים הוא מדמם , לפעמים רק מציק לפעמים מתעלמת מקיומו אבל תמיד הוא שם ...(ותודה לשיבולת על הדימוי)

 

[Haimd Haim]

yobo1 היקרה

אני אלמן זה שנה רביעית

מילה במילה חשבתי גם כך כמו שכתבת
אבל להיות לבד לאורך זמן ,זה כמו למות עוד פעם
אישתי הייתה ונשארת אהבת חיי ,היא היתה עבורי אלוקים בעצמה בישבילי

אבל הבדידות מעיק כל כך ,שפשוט אין בררה ...
קבלתי אשור מאישתי ז"ל ,מלמעלה ,לחפש בת זוג ,ששארית חיי לא יהיה ללא תוכן ותעלת

העסק ממש לא פשוט ,אבל שחושבים שיש לי עוד כ-20-30 שנה לחיות בע"ש ,לא רוצה לזדקן לבד
בלי לפגוע בכבוד ואהבה שאני רוכש לאישתי ז"ל לעד !!!

גם מקבל הרבה עדוד מאלמנות ידידות שרכתי דרך האינטרנט ופורומים .

אני גם סדרתי לכמה אלמנות בן זוג דרך התכתבויות,וכולנו שמחים אם פוגשים בן אדם ראוי להמשך החיים עם הכאב של האובדן ואופטימיות להמשך החיים

ובחרת בחיים ....
הילדים בחוץ ,נכדים נהדרים ,אבל זה החיים שלהם .......

בחודש יוני תבוא אלי גברת עם נשמה טובה מחו"ל ,בודדה גם ,שהחיים לבד עבורה כמו גהנום
בטח צריך זמן לכל החלטה גורלית כזאת ,אבל החיים יותר חזקים מכל דבר אחר ...

עכשיו את צריה להיות הבן אדם הכי חשוב לעצמך !!!!!!!!!!!
בן זוגך לא היה רוצה ,שתשארי לבד לשארית חייך ....

אם תרצי לשוחח בנושא זה ,אשמח לדבר איתך ולנסות לעזור דרך שיחות .....

תהיה חזקה ,החיים יביא את הפתרון בעצמו ....

בברכה
חיים

052-3700126

 

[האמא הסורגת]

נכון כתבת , שאומנם קשה לשכוח אבל צריך להמשיך

ולואי שעוד אנשים כמוך היו כותבים , ומכירים כמו שאנחנו הנשים כותבות , מצפה גם שגברים בגילאים שלנו כיתבו , ונשמח לשמוע מכם .

 

[Haimd Haim]

שלום לאמא הסורגת

מניסיוני ,לצערי גברים הרבה פחות פתוחים בנושא אבל ואובדן

לא לכל אחד יש כלים המילוליים והיכולת לכתוב את רגשותיהם
זאת אומרת שהם יכולים להרגיש בדיוק כמוני ,אבל נסגרים בתוך עצמם ומפחדים !!!!!!! להביא רגשות

בסוף הם סובלים בגלל זה עוד יותר .

יש דרכים אחרות כמו אומנות ,מוסיקה ,צייור ,פיסול ושאר האומניות ,שיכולים לעזר ,במקום כתיבה
גם אני למדתי לכתוב דרך הקשה .....

מאחל לכולנו ,שיבואו לפה יותר גברים ויביאו איתם את ניסיונם ורגשותם

אין במה להתביש .....

בברכה

חיים

 

[האמא הסורגת]

חיים בוקר טוב ,

האמן לי אני מבינה את כאבך , וטוב שכתבת הרי בזה פתחת צוהר להיכרות בין אנשים ולא רק בין כתלי הקיר , רצוי וטוב לשחרר לא משנה בהמשך יש גם ליצור קשר אנושי , בזמנו הפעלתי בשעות הלילה מביתי טלפון מצוקה , כלומר מי שרצה והרגיש בודד , יכול היה להתקשר עד שעה סבירה ולספר את מצוקתו של הבדידות ובעיקר ובעצם ההרגשה שיש מישהו ששומע אותך ומאזין לך , זוהי כבר חצי נחמה ויש למה לשאוף לעידוד ולנחמה , הרי את ההולכים לא ניתן להחזיר אבל יש חיים מעבר כולנו מפחדים מהבלתי נודע מהבן זוג האחר שיבוא לחיינו מכיון שכל אחד מביא את עולמו איתו ולא תמיד מרגישים שמשתלבים באותו עולם, אבל יש להתפשר בפרט לאחר שחיים הרבה זמן עם אותו בן זוג הרי גם רגילים לאורחות חיים אחרים ופה לדעתי הבעיה עם ההשוואות, היא או הוא עשה כך ואני רוצה שזה ימשיך להיות כך , לא יקירי החיים זורמים ויש מקום לפשרות ומי שלא יכול להתפשר צפוי לבדידות גדולה , אספר לך אנחנו אחי ואני התייתמנו מאימנו המנוחה ואבינו יבדל לחיים ארוכים היה ב ן 53 כשהתאלמן , מצא אשה אחרת לאחר שנתיים והם נשואים נכון לעכשיו 32 שנה בשנה הראשונה לא החליפו כמעט דבר ולאחר מכן התחילו לנדוד הדברים והיה שוני בחיים של אבי , והפשרה היתה שגם אשתו שהיתה אלמנה וגם הוא כל אחד יחזיק לעצמו את הזכרונות ויקיימו את הזכרונות שלהם כלומר יזכירו ויזכרו בזה שהלך לעולמו אבל ימשיכו בחייהם . וכנראה זה עובד , אני לעומת זאת לאחר פטירתו של בעלי חייתי גם כן עם במערכת אחרת , וניסיתי לא להשוות אם כי זה מאוד קשה , כי הקיבעון של החיים שהיו תמיד מחלחל אבל יש לדבר על זה ולא להדחיק כי ברגע שמדחיקים זה יוצר הרגשה של טעם של פעם וזה לא חוזר , מה שנשאר לנו מלבד הילדים המשותפים הנכדים , כשנשארים לבד זה הזכרונות והתמונות וצריך לחשוב על איך להתקדם . אשמח לשמוע ממך .

 

[yobo1]

צאיפה הכוחות לכך?

כמו שכתבתי.. מסכימה עם כל מילה. אבל מאיפה מוצאים את הכוחות לכך? אולי צריך לתת ליותר זמן לעבור?

 

[נסיכת הכוכב]

פותחים עיניםומסתכלים סביב

אני מבינה על מה את מדברת , אמי נפטרה לפני 5 שנים ואני עדיין חולמת עליה ואיתה
ובחלום היא חיה סביבי , אבל שאני מתעוררת אני יודעלת שאני לבד קמה ועוזרת לעצמי
נכון אמא זה לא בן זוג
אבל קבלי את המציאות הוא נוכח נעדר, לא הלך לעבודה הוא לא ישוב
תקומי עם עינים פקוחות ובני לך שגרתצ חיים שהוא חלק ממך וחי בתוכך אבל את עצמאית
את עכשיו רב החובל של הספינה בים של החיים , לא תקחי את הספינה לנמל מבטיחים ?
וסליחה על הדימוי לספינה אבל החיים הם כמו ים פעם גל קטן ולפעמים גלים גבוהים
ואנחנו צריכים לצוף על פני המים לא לטבוע במצולות הזכרונות
אולי אני קשוחה אבל ככה אני שורדת , נשארתי לבד מכל המשפחה , לא מאמינה בהנחות כי הם מביאים אנחות

 

[האמא הסורגת]

נסיכת הכוכב , אימי המנוחהנפטרה לפני 35 שנים

עוד מעט ואני עדיין מחכה לשמוע אותה אומרת צועקת גוערת או מלטפת אבל אני יכולה להמשיך לחלום על כך וזהו הזכרון שאקח מאימי המנוחה , אבל כשמאבדים חבר לחיים שותף לחיים זוהי אבידה מסוג אחר , את מקום האם אף פעם בעולם אף אחד לא יכול להשלים
, ולעומת זאת ישנו הפתגם האמיתי מאוד הורים וילדים לא מחליפים גבר ואשה ניתן להחליף באחר/ת אבל דם סמיך ממים . לכן אני חושבת ומציעה לחברים ולחברות , תתרפקו על הזכרונות אבל תחיו את המציאות , ותחשבו איך ממשיכים הלאה ולא עוצרים באמצע החיים , כי ניתן לקיים משפחה אחרת ואנחנו לא בוגדים באף אחד , הם מתו והם הורישו לנו את החיים , ואנחנו למען שפיותינו צריכי ם לחיות ולא ליפול על רחמנות יתירה של המשפחה אלא לחיות למען עצמנו

 

[נסיכת הכוכב]

אני משם לוקחת כוחות

לצערי לא זכיתי להיות אמא ולא אשת איש , אני חיה לבד ומאד בודדה
ולמרות זאת , אם תשימי לב מצליחה להעניק כוחות מהמקום שלי
כי אני הולכת קדימה עם עינים פקוחות
לא מתימרת להבין מה עובר על אלמנה , אני עונה מהמקום שלי מהאובדנים שלי

 

[האמא הסורגת]

אני מסכימה איתך שמאוד קשה , אבל לצערנו זוהי

מציאות שקשה להתעלם ממנה ואי אפשר להעלים אותה, אדם זקוק בעת ההיא של האבלות , למלא את החסר בכל מיני פעילות, אני שמעתי על נשים שבאמת לא היה חסר להן מאומה, שיצאו להתנדבויות , או לעבודה עם ילדים או לעבודה בבתי חולים ובכך מילאו את זמנם . אני עצמי כפי שכתבתי עסוקה בדרך כלל בענייני . ואי אפשר להתעלם מהבדידות לכן אנחנו כאן כדי להכיר אחד את השני רק עיזרו אומץ הגברים וכיתבו על מנת שנכיר אותכם ואתם אותנו . ובכך נוצרות התקשרויות . וחברותא , זהו החבר הוירטואלי שלנו ולפעמים יוצא חברויות מעניינות ביותר, אני עצמי הכרתי חברה טובה מאוד שהיא לי כמו אחות , ועוד חברות רבות . ולכן שוב ממליצה לכולם תביעו תכתבו תתכתבו , תדברו , וכולנו פה האחד למען השני.

 

[Haimd Haim]

עבור YOBO1

יש הרבה דברים נכונים מה שאמא סורגת כתבה

אני בעצמי עם הרבה היסוסים עשיתי את צעד הראשון ,לאחר שכבר הכרתי כ-40 אלמנות ,רק ברמה של תמיכה הדדית ,שעזר לכולנו להתמודד עם השכול העמוק והבלתי נתפס
בטח שאי אפשר לשכח את חיים הקודמים כ 40 שנה ביחד ,האהבה ,כבוד וזכרון ישארו עד ימי האחרונים עבור אישתי ז"ל
אין בן אדם שיכול לבוא במקומה ,רק על ידה למשך שנים הבאות.

את צריכה לעבור עוד זמן מסוים שתגיעי להכרה ,שיש לך כח ואנרגיה ,ותנסי להשתחרר מן התלות של העבר .
זה משימה לא קלה ,אבל תגלי פתאום שיש לך כוחות בתוכך שלעולם לגילית ולא השתמשת בהן

הכל יבוא עם הזמן ,זאת עוד טירונות במסלול החיים ... חיבים לעבור ( לכבוש את ההר או למות ..... ) ,מוכר ???
את זה את חייבת לעצמך !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

את כנראה עדיין עוד קרובה מדי לאירוע הטראגי שפקד אותך ,וחשיבה היגיונים אי אפשר לדרוש מאף בן אדם ,במצב נשפי כזאת
את צריכה ים של סבנות לעצמך ,אין קיצורי דרך ותרופות פלא !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
לפי דעתי צריך גם להכיר אנשים אחרים וחדשים ולא לחפש אנשים שאת לא כל כך מחבבת ,רק כדי לברוח מן הבדידות

עוד פעם ,עם הזמן תגלה שיש לך כוחות פנימיות שעוד לא הכרת ....

מאחל לך ולכל הפורום חג שמח למרות ובגלל הכל ..

חיים

 

[yobo1]

מאיפה מוצאים אנרגיה?

חיים וחנה תודה על השיתוף, העידוד והתמיכה. מאד מעודד לשמוע מאנשים שעברו "חוויה" והתמודדות דומה.
מבחינת ההיגיון כל הדברים שכתבתם נכונים ואני מסכימה כמעט עם כל מילה. אבל לתרגם את ההיגיון לפעולות דורש אנרגיה. כעת אני מרגישה היא שאין לי אנרגיה כך.
כל הזמן אני לא מפסיקה לחשוב עד כמה החיים שלי קודם היו יציבים ובטוחים.. משפחה, עבודה, חברה. יכולתי לבחור לעשות דברים שמעניינים אותי ולהפסיק לעשות דברים שלא מעניינים אותי וידעתי שיש לי עם מי ללכת, יש לי גיבוי להחלטות שאני מקבלת על עצמי.
כעת אני מרגישה שאין לי עיניין. העבודה כבר לא מעניינת אותי. רוצה לעשות שינוי אבל אין לי אנרגיה.
החברים ממשיכים להתעניין ולהזמין ואני נפגשת איתם, אבל גם זה דורש אנרגיה: לחייך, להתעניין לחיות את חיי השגרה. אבל בשארית היום אני לבד עם המחשבות שלי.
הילדים והנכדים כבר אמרתי.. הם האור שבחיי אבל אני לא רוצה שהם יעשו שינוי בגללי.
בכלל השנה הראשונה הייתה הרבה יותר קלה. הייתי עסוקה בכל כך הרבה דברים בירוקרטים שלא היה לי זמן לחשוב ומצאתי אנרגיה לנהל את הכל על הצד הטוב ביותר (אני מקווה).
לא היה כל כך אכפת לי להתארח ולוותר על חיי השגרה שלי. לכן חשבתי (ואני עדיין חושבת ) שאני חזקה.
אבל עכשיו צריך למצוא אנרגיה לעשות שינויים: ללמוד לוותר ולדעת שאפשר גם לעשות דברים שהם פחות "בראש שלי" ולהיפגש עם אנשים שיש לי איתם פחות שפה משותפת ובלבד שלא להישאר לבד.
זה דורש המון אנרגיה שאני לא בטוחה שיש לי אותה.
תודה

 

[האמא הסורגת]

בגלל שאני כנראה מביניכם היא ה"ותיקה" כאלמנה ת

תרשו לי להגיב בקשר למה שכתבת, ראשית השנה הראשונה היא ההלם , אומרים זורמים הילדים מבקרים הרבה יותר תשומת הלב מתחלקת בין אלה שיש להם משפחות [ילדים נשואים] ואם יש ילדים בבית חייבים להמשיך כ"אילו" בגללם ולא נותנים את הדעת לצער הפרטי במשך היום אלא רק מתי שנשארים לבד עם הקירות והקירות לא עונות לא מדברים ולא עונים , יש לעשות סדר יום , כמו שנשים וגברים יש להם סדר יום עכשיו הולכים למכולת קונים , כביסות ובישולים [מה שלא בדיוק רוצים לאכול אלא תופסים ממה שיש בעיקר אוכל קר , הרי אין חשק לבשל בשביל הלבד] ומכאן צריך לעשות שינוי, בימינו יש לנו את האינטרנט שהוא עוד חבר בבית ופותחים ומעיינים בחדשות, וממשיכים הלא ה , אבל בעיקר צריך לצאת קצת מהבית לראות אנשים , ולנסות להיכנס לחוגים או להיכנס לכל מיני מתנס ואני בטוחה שכל אחד יגיד מה זה לא בשבילי , האם כולנו מסכימים שלא להסכים שאתם צודקים, כן אתם צודקים , אבל יש המון דברים שאתם יכולים ליזום למשל אם אתם בגיל שאתם נוהגים , או יכולים להצטרף לאחת מהחברות של ההגנה לטבע לטיולים, אם יש בכוחכם ויש להם בריאות שמרשה לטייל אז מדוע לו , אבל בעיקר ולך יובו מאוד לא קל להיות גלגל חמישי , וכשהילדים הולכים פורצות הדמעות וכאן יכול להיות נפלא ונחמד לכתוב בפורום הזה ובפייס בוק , יש תנועה גדולה של מידע , אני אישית בדרך כלל מעסיקה את עצמי , בשעות הבוקר בעבודה שלי [ כסורגת] לאחר שסידרתי את הבית מתחילה לעבוד , ואחר הצהרים לקחתי לעצמי כלל או שאני יוצאת או שאני יושבת עם השכנות או מארחת בביתי ואו בוחרת לענות לטלפונים עם היו במשך הבוקר , כי במשך הבוקר חוץ ממשפחה כמעט ולא עונה לטלפונים , ומשתדלת לדבר אחרי הצהרים לטלפונים שלא הספקתי לענות בבוקר .
ואם את רוצה את יכולה להצטרף גם לפייס בוק ואני ועוד אחרים , בפייס בוק אני שם בתור חנה הסורגת , תוכלי לראות תמיד יש לי כתבות שאני מעלה ויש הרבה משתתפים ונחמד להעביר את הערב מבלי להתקשר למשפחה כל5 דקות מה שאני הייתי עושה בהתחלה כשבני יחידי עזב את הבית [חיפה] לטובת בירתנו האהובה [ירושלים] תחילה כמעט השתגעתי מרוב בדידות , אבל מצאתי דרך למצוא שגם לו יש חיים משלו ואולי זה מפריע לו [ הוא ד"ר מנהל מעבדה] ולכן החלטתי חנה את צריכה להתחיל למצוא את מקומך , ואת בן אדם שזקוק לחברים אני אישית לא הטיפוס של פאבים ומועדונים אני הטיפוס של י"ב [ יושבי בית] את אם אני הטיפוס הזה אמצא את מקור הכוח במה שאני רוצה לעשות . סלחה שהארכתי אבל נסחפתי בכתיבה . ואשמח שכולם יכתבו כי להיות סגור ועצוב לא עושה טוב לאף אחד וכולנו יכולים להרים את מצב רוחנו על ידי התבטאות . תודה לכם שקראתם חנה.

 

[הים רגוע]

מתוך העשייה מגיעים הכוחות ..

הדרך ארוכה ולא קלה, ישנם משברים במסע הזה , החיים הקודמים הסתיימו ,העשייה המשותפת , התכנונים, החלומות הכל היה במשותף וכיום עלינו לחלום מחדש- לבד, לתכנן דברים- לבד. הדרך לא קלה אישית בחרתי להצטרף למועדון חד הוריות, לחוגי טיולים של פנויים פנויות , לא תמיד השותפים היו נאים בעיניי, אבל יצאתי טיילתי, בניתי לי חיי חברה חדשים- בלי צלו חיים אחרים אבל לא פחות טובים..או כמו שאומרת פנינה חברתנו (אלמוג ים) "הסרתי את דגל האלמנות"

 

[yamkachol]

משתתף בכאבך.

כאבך כל כך מובן.

ממליץ לך, אם מתאים לך, ללכת לסדנא להתמודדות באובדן בן-זוג.
השתתפתי (באונ. חיפה) והיא עזרה לי מאוד, לעזור לעצמי.
לצאת מחושך לאור.
לשמוע עוד אנשים, המשתפים בכאבם/כאבי, את הלבטים שלהם/שלי, את הקשיים שמתמודדים בהם (לפעמים גם שלי), ובפתרונות שמוצאים (בד"כ אחרים משלי).
זה עוזר בעיבוד האובדן.
זה עוזר ללמוד לחיות לצד האובדן.

כל הכבוד לך על ההתמודדות.
חגי