כמעט נגיעה.
היה ברור שמתחוללת דרמה והיא הבמה. הצורך בשינוי נאבק בצורך לשמור על היחסים כמו שהם. היא הסתכלה במראה וחשבה לעצמה "איך להיות שונה ולהישאר דומה"? כל כך הרבה דברים שכבר ידעה על עצמה היא צריכה להפוך שוב לשאלה. חשבה שכבר הגיעה למסקנות ברורות שאין צורך להעמידן במבחן. מאז שהייתה ילדה אהבה לשחק בבובות עם החברות. להלביש ולסרק את 'הברביות' הצהובות. כשהייתה נערה רצתה חבר כמו שיש לחברות האחרות. שתוכל ללכת אתו לסרט ולהתחבק על הספסל בגן. כמה שמחה כשאלכס הציע לה חברות. בחברה ראו אותם הולכים ביחד יד ביד. היו מצטלמים ואת התמונות בשיעורי ספרות העבירה מתחת לשולחן. המורה דיברה והיא הייתה עסוקה ביצירה משלה. משנה לשנה התעצם הקשר נרקמה האהבה. היא זיהתה את עצמה רק כשאלכס אתה. שמונה שנים היו חברים. שרתו בצבא ,טיילו במזרח, בדרום אמריקה הנופים השתלבו בצילומים וכל תמונה צורפה לאלבום שמילא ואישר את היחד. היא האמינה שהיחסים עם אלכס הם לכל החיים. האמונה הזו הכתיבה לה את המהלכים. היא רצתה לראות את סבתה הזקנה בחתונה והאיצה את בחירת השמלה וההינומה. היא רצתה שההורים ירוו נחת עם נכד בכור ודי מהר לאחר החתונה חגגה את הריונה. כשנולדה בתה הרגישה שהיא חוזרת לשחק עם החברות 'בברביות' הצהובות. תמיד היה לה הלך מחשבה שקשור לחוויות מעברה. היא לא ראתה בעברה שום דבר שישבש את עתידה. היא לא התייחסה ללידה כמשהו שיכול לערער את שיווי משקלה, כמו בכל פעם שקיבלה ברבי חדשה ולא הרגישה שמשהו השתנה. אבל מאז שנולדה תמר משהו קרה לזוגיות שלה. אצלה התחילו להופיע רגשות שלא ידעה בכלל על קיומם. לא ידעה אם אלו רגשות חסומים או רגשות מתהווים . אצל אלכס התגלו התנהגויות לא מוכרות בעיקר היעלמויות לא מוסברות. להורים ולחברות היא המשיכה לספר שהיא " כמו תמיד, מאושרת כמו כולן". כאבי ראש החלו להציק לה בבקרים, בקושי הרימה את הראש מהכרית. ניגשה ישר לכיור המטבח לבלוע אקמול ועוד אחד ולהניח בחזרה את ראשה על הכר. כשחלפו הימים ואחרי כמה ביקורים אצל רופאת המשפחה, הבינה שהכאבים הם ביטוי לרגשות מאופסנים. היא אמרה לאלכס "אני רוצה שנלך לטיפול זוגי". "תבררי ונלך" מיד הסכים, כאילו שחיכה להצעה כבר מאז הלידה. אחרי בירורים של שמות ומומלצים בחרה ללכת לפסיכולוגית שגרה לא רחוק. היא לא רצתה להתרחק מהתינוקת שלה מעבר לשני רחובות. הן סיכמו טלפונית על יום ושעה. הצחיק אותה שכבר אחרי שקבעה הרגישה הקלה כבר לא כל כך לבדה. היא לא התייעצה עם אלכס אם לבחור בגבר או אישה. כאילו שברור לשניהם שמטפלת היא אישה. כבר באותו שבוע הם הגיעו לביתה. זיהו את הכניסה הנפרדת שמיועדת למי שבא אליה ולא לסלון ביתה. שותקים צעדו שניהם על השביל. היא התבוננה על הגינה ואמרה לאלכס: "איזו אישה זו ששותלת קקטוסים בכניסה?" "אישה שמשאירה את הקוצים בחוץ" ענה. נכנסו בהיסוס והתיישבו למולה. החדר היה מלא מדי לטעמה. רצתה חלל ריק שיכיל רק אותה. היה שם קומקום וכוסות, ספרים ודפים שולחן, מדפים... חשה שגם המטפלת שלה מקיפה עצמה בחומות הגנה, אבל שתקה. הכי חשוב היה לה להבין מה מתחבא בתוכה ומה קורה לאיש שאתה. מפגישה לפגישה הרגישה שחוסר הוודאות חורש כל חלקה טובה. רק עולות עוד ועוד שאלות שנותרות ללא תשובות. לה כבר אין סבלנות לתהות ואלכס נראה כמו אחד שהלך לאיבוד. בשעות אחה"צ מצאה את עצמה מטיילת עם העגלה ברחוב שלה. יום אחר יום עברה ליד ביתה. מול הכניסה הגבירה את הצעדים לא רצתה להיקלע למצב של מבוכה, אם במקרה תפגוש אותה. לפעמים הייתה נעמדת בפינת הרחוב וצופה על כל מי שבא ויצא, ככה בסבלנות כל שעה עגולה. הסתכלה על הדמויות האחרות שמה לב אם הן מבוגרות, צעירות, ממהרות? מאיטות? איך הן לבושות? לאף אחד לא סיפרה לאן היא מטיילת עם בתה. הרגישה שיש כאן משהו מוזר שלא תוכל להסביר לאלכס או לאמה אם היא לא יכולה להסביר לעצמה. "אני מרגיש לגמרי מיותר בפגישה, כאילו שלי אין מקום בשיחה" אמר לה בזמן הכנת הארוחה. היא הסתכלה עליו ושאלה בקול חלש "רק בפגישה?" הוא השפיל את עיניו "לא הלכתי כל כך רחוק " והלך לחדר השינה. לפגישה הבאה היא כבר הלכה לבדה, תוהה בינה לבינה אם זה לא מה שרצתה? מיד כשנכנסה שאלה "מאיזה חומרים את עשויה?" "מאותם חומרים שאת" ענתה. "אז איך זה שאני כל כך הרוסה ואת כל כך שלמה?" הבכי יצא והדמעות זרמו מעצמה לעצמה נוגעות בעצב עמוק בתוכה. זו פעם ראשונה שלא ניסתה להסתיר את בכייה, לא לנגב את הדמעות ולא להתמודד עם הסתרות. הרגישה שהיא יותר נוטה לחשיפה מאשר להסתרה רוצה להיות ערומה. מוכנה לוותר על כאבי הראש ולגלות סוף סוף תשובה חבויה. מאותו מקום של כמיהה שאלה: "אז אנחנו זוג עכשיו?" "את מתכוונת שאנחנו שתינו לבד בחדר?" "אני מתכוונת להרגשה שאני מאוהבת בך" מתפלאת איך קולה השיג אותה ונשאר יציב כאילו שאמרה מה השעה. "את רוצה לדבר עלינו? או לספר אם פעם אהבת אישה?" חלמתי שאלכס אני וחברים הולכים לסרט. בהפסקה ספרתי לדנה שאני מאוהבת באישה. החלו התלחשויות וכולם קמו מהכיסאות משאירים אותי לבד בשורת הכיסאות." "גם אלכס?" "כן". שתיקה שאני מפרה: "אני יודעת שעוד לא הסתיימה הפגישה אבל אני רוצה ללכת". קמתי ויצאתי בלי לחכות לאמירה שלה. רציתי להשאיר אותה על הכיסא לבדה. רציתי אותה נשארת בקולנוע אבודה ואותי חוזרת לאלכס כמו תמיד שום דבר לא השתנה בתמונה. בדרך קניתי לבתי הקטנה 'ברבי' צהובה לתת לה וללחוש: "עם בובה ואישה אפשר להרגיש קרבה מאוד מיוחדת לפעמים מותרת לפעמים אסורה, לפעמים זו משאלה לחזור לרחם של אישה".
היה ברור שמתחוללת דרמה והיא הבמה. הצורך בשינוי נאבק בצורך לשמור על היחסים כמו שהם. היא הסתכלה במראה וחשבה לעצמה "איך להיות שונה ולהישאר דומה"? כל כך הרבה דברים שכבר ידעה על עצמה היא צריכה להפוך שוב לשאלה. חשבה שכבר הגיעה למסקנות ברורות שאין צורך להעמידן במבחן. מאז שהייתה ילדה אהבה לשחק בבובות עם החברות. להלביש ולסרק את 'הברביות' הצהובות. כשהייתה נערה רצתה חבר כמו שיש לחברות האחרות. שתוכל ללכת אתו לסרט ולהתחבק על הספסל בגן. כמה שמחה כשאלכס הציע לה חברות. בחברה ראו אותם הולכים ביחד יד ביד. היו מצטלמים ואת התמונות בשיעורי ספרות העבירה מתחת לשולחן. המורה דיברה והיא הייתה עסוקה ביצירה משלה. משנה לשנה התעצם הקשר נרקמה האהבה. היא זיהתה את עצמה רק כשאלכס אתה. שמונה שנים היו חברים. שרתו בצבא ,טיילו במזרח, בדרום אמריקה הנופים השתלבו בצילומים וכל תמונה צורפה לאלבום שמילא ואישר את היחד. היא האמינה שהיחסים עם אלכס הם לכל החיים. האמונה הזו הכתיבה לה את המהלכים. היא רצתה לראות את סבתה הזקנה בחתונה והאיצה את בחירת השמלה וההינומה. היא רצתה שההורים ירוו נחת עם נכד בכור ודי מהר לאחר החתונה חגגה את הריונה. כשנולדה בתה הרגישה שהיא חוזרת לשחק עם החברות 'בברביות' הצהובות. תמיד היה לה הלך מחשבה שקשור לחוויות מעברה. היא לא ראתה בעברה שום דבר שישבש את עתידה. היא לא התייחסה ללידה כמשהו שיכול לערער את שיווי משקלה, כמו בכל פעם שקיבלה ברבי חדשה ולא הרגישה שמשהו השתנה. אבל מאז שנולדה תמר משהו קרה לזוגיות שלה. אצלה התחילו להופיע רגשות שלא ידעה בכלל על קיומם. לא ידעה אם אלו רגשות חסומים או רגשות מתהווים . אצל אלכס התגלו התנהגויות לא מוכרות בעיקר היעלמויות לא מוסברות. להורים ולחברות היא המשיכה לספר שהיא " כמו תמיד, מאושרת כמו כולן". כאבי ראש החלו להציק לה בבקרים, בקושי הרימה את הראש מהכרית. ניגשה ישר לכיור המטבח לבלוע אקמול ועוד אחד ולהניח בחזרה את ראשה על הכר. כשחלפו הימים ואחרי כמה ביקורים אצל רופאת המשפחה, הבינה שהכאבים הם ביטוי לרגשות מאופסנים. היא אמרה לאלכס "אני רוצה שנלך לטיפול זוגי". "תבררי ונלך" מיד הסכים, כאילו שחיכה להצעה כבר מאז הלידה. אחרי בירורים של שמות ומומלצים בחרה ללכת לפסיכולוגית שגרה לא רחוק. היא לא רצתה להתרחק מהתינוקת שלה מעבר לשני רחובות. הן סיכמו טלפונית על יום ושעה. הצחיק אותה שכבר אחרי שקבעה הרגישה הקלה כבר לא כל כך לבדה. היא לא התייעצה עם אלכס אם לבחור בגבר או אישה. כאילו שברור לשניהם שמטפלת היא אישה. כבר באותו שבוע הם הגיעו לביתה. זיהו את הכניסה הנפרדת שמיועדת למי שבא אליה ולא לסלון ביתה. שותקים צעדו שניהם על השביל. היא התבוננה על הגינה ואמרה לאלכס: "איזו אישה זו ששותלת קקטוסים בכניסה?" "אישה שמשאירה את הקוצים בחוץ" ענה. נכנסו בהיסוס והתיישבו למולה. החדר היה מלא מדי לטעמה. רצתה חלל ריק שיכיל רק אותה. היה שם קומקום וכוסות, ספרים ודפים שולחן, מדפים... חשה שגם המטפלת שלה מקיפה עצמה בחומות הגנה, אבל שתקה. הכי חשוב היה לה להבין מה מתחבא בתוכה ומה קורה לאיש שאתה. מפגישה לפגישה הרגישה שחוסר הוודאות חורש כל חלקה טובה. רק עולות עוד ועוד שאלות שנותרות ללא תשובות. לה כבר אין סבלנות לתהות ואלכס נראה כמו אחד שהלך לאיבוד. בשעות אחה"צ מצאה את עצמה מטיילת עם העגלה ברחוב שלה. יום אחר יום עברה ליד ביתה. מול הכניסה הגבירה את הצעדים לא רצתה להיקלע למצב של מבוכה, אם במקרה תפגוש אותה. לפעמים הייתה נעמדת בפינת הרחוב וצופה על כל מי שבא ויצא, ככה בסבלנות כל שעה עגולה. הסתכלה על הדמויות האחרות שמה לב אם הן מבוגרות, צעירות, ממהרות? מאיטות? איך הן לבושות? לאף אחד לא סיפרה לאן היא מטיילת עם בתה. הרגישה שיש כאן משהו מוזר שלא תוכל להסביר לאלכס או לאמה אם היא לא יכולה להסביר לעצמה. "אני מרגיש לגמרי מיותר בפגישה, כאילו שלי אין מקום בשיחה" אמר לה בזמן הכנת הארוחה. היא הסתכלה עליו ושאלה בקול חלש "רק בפגישה?" הוא השפיל את עיניו "לא הלכתי כל כך רחוק " והלך לחדר השינה. לפגישה הבאה היא כבר הלכה לבדה, תוהה בינה לבינה אם זה לא מה שרצתה? מיד כשנכנסה שאלה "מאיזה חומרים את עשויה?" "מאותם חומרים שאת" ענתה. "אז איך זה שאני כל כך הרוסה ואת כל כך שלמה?" הבכי יצא והדמעות זרמו מעצמה לעצמה נוגעות בעצב עמוק בתוכה. זו פעם ראשונה שלא ניסתה להסתיר את בכייה, לא לנגב את הדמעות ולא להתמודד עם הסתרות. הרגישה שהיא יותר נוטה לחשיפה מאשר להסתרה רוצה להיות ערומה. מוכנה לוותר על כאבי הראש ולגלות סוף סוף תשובה חבויה. מאותו מקום של כמיהה שאלה: "אז אנחנו זוג עכשיו?" "את מתכוונת שאנחנו שתינו לבד בחדר?" "אני מתכוונת להרגשה שאני מאוהבת בך" מתפלאת איך קולה השיג אותה ונשאר יציב כאילו שאמרה מה השעה. "את רוצה לדבר עלינו? או לספר אם פעם אהבת אישה?" חלמתי שאלכס אני וחברים הולכים לסרט. בהפסקה ספרתי לדנה שאני מאוהבת באישה. החלו התלחשויות וכולם קמו מהכיסאות משאירים אותי לבד בשורת הכיסאות." "גם אלכס?" "כן". שתיקה שאני מפרה: "אני יודעת שעוד לא הסתיימה הפגישה אבל אני רוצה ללכת". קמתי ויצאתי בלי לחכות לאמירה שלה. רציתי להשאיר אותה על הכיסא לבדה. רציתי אותה נשארת בקולנוע אבודה ואותי חוזרת לאלכס כמו תמיד שום דבר לא השתנה בתמונה. בדרך קניתי לבתי הקטנה 'ברבי' צהובה לתת לה וללחוש: "עם בובה ואישה אפשר להרגיש קרבה מאוד מיוחדת לפעמים מותרת לפעמים אסורה, לפעמים זו משאלה לחזור לרחם של אישה".