ובינתיים...
השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. אולם הנשף נראה כלאחר מלחמה. ואכן לפני זמן קצר התחוללה כאן מלחמה אדירה, בין דמי הדרקון צעירים ואצילים לבין אנתמות מתועבות, שדים קדמונים מהזמן לפני ההיסטוריה. שולחנות וכיסאות היו זרוקים לכל עבר, המזון, השתייה והפרחים שאליהם מוטלים על הרצפה. הרצפה עצמה הייתה כשלולית גדולה ורדודה של מים מהולים ביין ובהרבה מאוד דם. שברי הזכוכית של הנברשות הגדולות שהיו תלויות על תקרה צפים כסירות נוי עדינות ופרפרי בזלת חדים כתער יוצרים איים קטנטנים בכל מקום. אפילו הקירות שרוטים וחרוכים, עוד ראייה של ההרס והחורבן שהתחולל כאן. האולם עצמו היה מואר על ידי שני מדורות מהות הולכות ודועכות. חלוק נחל מקפץ שכבה על הרצפה, עיניה הדומעות מופנות אל עבר חבריה שנפלו. נשימתה איטית וכבדה, מסורבלת על ידי דמה שלה, המציף את גרונה המשוסף. היא איננה מרגישה עוד את גופה, אך הכאב בלתי נסבל למרות הכל. מבטה עובר באיטיות בין התאומים - לדאל רנארי ולדאל רנדוס. רנדוס היה הראשון ליפול, כאשר השד המתועב פילח את גופו בתנועה אחת. רנארי היה האחרון להתנגד להם, אך האישה-שד כישפה אותו ביופיה הטמא, ושברה את רצונו. חסר אונים, הוא לא עשה דבר בעת שנישקה אותו, ההילה האיומה שלה עוטפת וחונקת את ההילה הטהורה שלו, ונעצה פיגיון בבסיס גולגלתו. מדורת המהות הכחלחלה-לבנה שלו עדיין בערה מעט, ומבטה של חלוק נחל מקפץ עבר למדורת המהות השנייה, צבעה כחרדל, שלחשה את לחישותיה האחרונות. במרכזה שכב הגוץ הקטן והרחב רעד שקט. מכשף מוכשר למדי אך חסר רחמים לחלוטין. מעליו עמד, כפסל חול גיר מתפורר לאיטו, שד-שומר אדיר. אך אפילו השד הזה, שזומן על ידי המכשף לא עזר לדמי-הדרקון הצדיקים בקרב. אילו היה לה עוד את הכוחות לכך, הייתה משנה חלוק נחל מקפץ את מבטה לזה של גועל. פרפרי הבזלת שהיו פזורים על הרצפה היו יצירתו של רעד שקט. לא היה איכפת לדם הדרקון הנאלח הזה שהיא עמדה בנתיב הטיסה של פרפרי הבזלת כאשר זימן אותם לחסל את האנתמות. אולי, אם היה קצת חושב, חלוק נחל מקפץ לא הייתה נפצעת קשה כל כך מהם והייתה מסוגלת לעזור יותר בקרב. בתת-המודע שלה היא הרגישה שהגיע לו למות. ואז מחשבותיה נדדו אל דם-הדרקון האחרונה שהייתה בקרב - פלפס שלאס. ארורה תהיה, על כך שנטשה אותם. ארורה תהיה על כך שנטשה אותה! שלאס נלחמה באומץ רב בקרב וללא ספק הוכיחה את כל ההשקעה שבית פלפס דאג לה. בת טיפוחים, דם הדרקונים חזק בעורקיה, היא נלקחה בסוף הקרב על ידי הרוח-השומרת שלה. אולי יחדיו הם היו יכולים עוד לנצח את האנתמות. חרחור נוסף של חלוק נחל מקפץ שלח גלים של כאב בגופה המשותק של דם-הדרקון. היא הרגישה את טעמו של דמה בפיה. היא רצתה לקום, היא רצתה לעשות משהו, אך גופה סרב להענות. נותרה לבדה בסוף הקרב מול שני בריות איומות וטמאות מהעידן הראשון, היא ידעה שחייה הגיעו לסופם. מה היא כבר תוכל לעשות אל מול שני אוכלי הנשמות הללו, כאשר חבורה שלמה של דמי דרקון לא הצליחה להכניעם. ארורים יהיו על שהשאירו אותה להתבוסס בדמה שלה באיטיות. וכך, לוקחת את נשימותיה מלאות הדם האחרונות, עצמה חלוק נחל מקפץ את עיניה, נושאת תפילה רחישית לדרקונים שישמרו על נשמתה, היא לא ראתה שבין הצללים המרקדים של מדורות המהות הדועכות, משהו זז. * * * החדר היה פשוט למדי אך בנוי בצורה מדוקדקת. פריט הריהוט היחיד שהיה בו היה מזבח קטן ועליו נרות ומנחות מסוגים שונים. הדבר השני היחיד שראוי היה לציין על החדר היה הבריכה הקטנה, אם אפשר לקרוא לאגן המים הרדוד הזה בריכה, במרכזו. בחוץ רעם הרעיש. ניתן היה לשמוע את טיפות הגשם מרקדות על גג הבניין. לפתע נדלקו ארבעת הלפידים בחדר. אדוות מזעריות החלו להפריע לפני המים השלווים של הבריכה. בועה אחת הופיעה במרכזה, גדלה וגדלה, עד שהגיע לגודל המסוגל להכיל אדם בוגר ואז התפקעה. במקומה, כורעת על בריכה, שיריונה שבור במספר מקומות ודם ניגר מפתחים אלה, הייתה פלפס שלאס. היא התבוננה בהשתקפותה בפני המים, שכעת נרגעו שוב. שיערה היה עדיין רטוב וגלי, מדיף ריח של חפיפה יוקרתית. פניה לחות אך מוכתמות בדם. היא הביטה בעצמה ופלטה צעקה של כאב וזעם. היא הביטה בעצמה ודבר אחד עבר בראשה - נקמה.
