כמה תובנות.. (ט?)
ממש לא רציתי לעמוד היום בתפריט.
כנראה שהיום ההוא שזה פשוט לא הסתדר פתח פתח שכזה..
שהשד לא באמת נורא כ"כ..
אבל הלכתי וחשבתי על הדברים, על כל הבלאגנים עם התפריט ולמה כ"כ נמאס לי מזה..
וגם הדיון על התלות שנפתח פה הביא אותי לבחון שוב את הכל..
והיו לי כמה תובנות.
מעבר לרצון הברור של לא לאכול, זה שהביא אותי למקום הזה מלכתחילה..
אני ממש שונאת להיות תלויה באחרים, בעיקר מבחינה פיזית.
אני אוהבת להיות עצמאית בקטעים האלה, לעשות את הדברים כמו שאני רוצה וככה לוודא שהם נעשים לשביעות רצוני.
זה גם מעבר לצרכים גופניים כמו להחליט מה לאכול, אלא גם במשימות שצריך רק לבצע, או גם משימות שצריך לתכנן אם זה תחומים שאני בטוחה בעצמי בהם.
מצד שני, אני חושבת שיש לי איזושהי נטייה לתלות רגשית.
המון פעמים מצאתי את עצמי במצב של חניכות שנעשות תלויות בי ברמות חולניות, אבל גם לי יש איזושהי נטייה לשם.
עכשיו אולי פחות, אבל בגיל ההתבגרות הרבה יותר.
מה שמתחבר לי למה שהעו"סית אמרה בפגישה האחרונה.. שנראה לה שיש לי איזה משהו סביב גיבוש הזהות שלי שלא כל כך ברור לי. ושאולי זה חלק מהדברים שהביאו אותי לה"א.
אני לא יודעת אם היא צודקת או לא. אבל אני יודעת שהתלות שלי קשורה באופן ישיר לעד כמה שאני בטוחה בזהות שלי.. המקרה הכי גרוע של תלות בחברה קרה לי בכיתה י"א, בדיוק בשנה שבה היה משבר הזהות המהותי שלי. פשוט חיפשתי דמות שאני רוצה להיות, ונתליתי בה.
או שאולי לא, אולי זה קשור לזה שמבחוץ אני מאוד מקרינה בטחון ויציבות, לא מעטים האנשים שאמרו לי שכשאני נמצאת הם מרגישים יותר רגועים ובטוחים.. גם בלי שאני עושה כלום, אבל מבפנים אני ממש לא יציבה ולא בטוחה.
ואולי התלות הזאת, שכמדומני שהיא תמיד מופיעה עם אנשים שמכירים אותי יותר לעומק- לא רק את המסכה שאני מראה לכל העולם, היא ביטוי של חיפוש אחרי יציבות גם פנימית, שאולי האנשים האלו יכולים לתת לי. כי לוקח לי המון זמן להיפתח באמת, וכדי להיפתח כלפי מישהו אני צריכה לדעת בוודאות שהוא יציב ואמיתי, ולבנות איתו אמון.. לוקח המון זמן עד שאני מדברת בלי לסנן. אז אולי זו איזושהי תקווה לדבוק ביציבות של האנשים האלו.
עוד מחשבה שעלתה לי היא שבשורש הרצון לצמצם יש רצון אחר, של לבדוק גבולות, של למתוח את כוח הרצון שלי ולבחון את קצה גבול היכולת שלי, ולהרחיב אותו כל פעם קצת.
וזה חלק מהתסכול. כי עכשיו לא רק שבתחום הזה, שעליו עבדתי המון זמן והגעתי לרמה מסוימת, אני לא יכולה כבר, אלא בכל תחום פיזי שלא.
זה לא שאני יכולה להתחיל לרוץ עכשיו כדי לבדוק את היכולות שלי שם, או לשחק כדורסל, או לחזור ולשפר את המהירות של הצעידה שלי.. כלום.
הגבולות היחידים שאני יכולה למתוח הם של המוח שלי. ולפעמים זה מתסכל לחשוב כ"כ הרבה.
תודה למי שקראה עד פה.
וסליחה על הטרחה.
לא יודעת אם אני מצפה לתגובות כלשהן..
רק למקום לפרוק בו את הדברים.
ולא רציתי לעמוד בתפריט היום. רציתי להוריד שליש.
אבל אני לא טובה בלא לעשות את מה שאני אמורה לעשות.
רק חשבתי על מה שיקרה ביום חמישי והמבט של הדיאטנית והמטפלת.. אני לא באמת יכולה.
אז אכלתי קצת. ואני כ"כ שונאת את עצמי.
אני כ"כ שונאת את זה.
ודווקא התובנות האלו מביאות אותי למקום פחות טוב מול התפריט,
כי אני ממש לא אוהבת את זה שבגלל שאין יותר משהו מסוים אני עכשיו צריכה להטריד את כל העולם כדי שמישהו יגיד לי במה להחליף את זה.
והדיאטנית לא עובדת עד אולי מחר, אז אני גם לא באמת יכולה לעשות כלום וזה מבלגן לי הכל.
אם הייתי אחראית על עצמי, זה לא היה קורה.
(למרות שאם הייתי אחראית על עצמי, ספק אם הייתי אוכלת.)
אוף.
ממש לא רציתי לעמוד היום בתפריט.
כנראה שהיום ההוא שזה פשוט לא הסתדר פתח פתח שכזה..
שהשד לא באמת נורא כ"כ..
אבל הלכתי וחשבתי על הדברים, על כל הבלאגנים עם התפריט ולמה כ"כ נמאס לי מזה..
וגם הדיון על התלות שנפתח פה הביא אותי לבחון שוב את הכל..
והיו לי כמה תובנות.
מעבר לרצון הברור של לא לאכול, זה שהביא אותי למקום הזה מלכתחילה..
אני ממש שונאת להיות תלויה באחרים, בעיקר מבחינה פיזית.
אני אוהבת להיות עצמאית בקטעים האלה, לעשות את הדברים כמו שאני רוצה וככה לוודא שהם נעשים לשביעות רצוני.
זה גם מעבר לצרכים גופניים כמו להחליט מה לאכול, אלא גם במשימות שצריך רק לבצע, או גם משימות שצריך לתכנן אם זה תחומים שאני בטוחה בעצמי בהם.
מצד שני, אני חושבת שיש לי איזושהי נטייה לתלות רגשית.
המון פעמים מצאתי את עצמי במצב של חניכות שנעשות תלויות בי ברמות חולניות, אבל גם לי יש איזושהי נטייה לשם.
עכשיו אולי פחות, אבל בגיל ההתבגרות הרבה יותר.
מה שמתחבר לי למה שהעו"סית אמרה בפגישה האחרונה.. שנראה לה שיש לי איזה משהו סביב גיבוש הזהות שלי שלא כל כך ברור לי. ושאולי זה חלק מהדברים שהביאו אותי לה"א.
אני לא יודעת אם היא צודקת או לא. אבל אני יודעת שהתלות שלי קשורה באופן ישיר לעד כמה שאני בטוחה בזהות שלי.. המקרה הכי גרוע של תלות בחברה קרה לי בכיתה י"א, בדיוק בשנה שבה היה משבר הזהות המהותי שלי. פשוט חיפשתי דמות שאני רוצה להיות, ונתליתי בה.
או שאולי לא, אולי זה קשור לזה שמבחוץ אני מאוד מקרינה בטחון ויציבות, לא מעטים האנשים שאמרו לי שכשאני נמצאת הם מרגישים יותר רגועים ובטוחים.. גם בלי שאני עושה כלום, אבל מבפנים אני ממש לא יציבה ולא בטוחה.
ואולי התלות הזאת, שכמדומני שהיא תמיד מופיעה עם אנשים שמכירים אותי יותר לעומק- לא רק את המסכה שאני מראה לכל העולם, היא ביטוי של חיפוש אחרי יציבות גם פנימית, שאולי האנשים האלו יכולים לתת לי. כי לוקח לי המון זמן להיפתח באמת, וכדי להיפתח כלפי מישהו אני צריכה לדעת בוודאות שהוא יציב ואמיתי, ולבנות איתו אמון.. לוקח המון זמן עד שאני מדברת בלי לסנן. אז אולי זו איזושהי תקווה לדבוק ביציבות של האנשים האלו.
עוד מחשבה שעלתה לי היא שבשורש הרצון לצמצם יש רצון אחר, של לבדוק גבולות, של למתוח את כוח הרצון שלי ולבחון את קצה גבול היכולת שלי, ולהרחיב אותו כל פעם קצת.
וזה חלק מהתסכול. כי עכשיו לא רק שבתחום הזה, שעליו עבדתי המון זמן והגעתי לרמה מסוימת, אני לא יכולה כבר, אלא בכל תחום פיזי שלא.
זה לא שאני יכולה להתחיל לרוץ עכשיו כדי לבדוק את היכולות שלי שם, או לשחק כדורסל, או לחזור ולשפר את המהירות של הצעידה שלי.. כלום.
הגבולות היחידים שאני יכולה למתוח הם של המוח שלי. ולפעמים זה מתסכל לחשוב כ"כ הרבה.
תודה למי שקראה עד פה.
וסליחה על הטרחה.
לא יודעת אם אני מצפה לתגובות כלשהן..
רק למקום לפרוק בו את הדברים.
ולא רציתי לעמוד בתפריט היום. רציתי להוריד שליש.
אבל אני לא טובה בלא לעשות את מה שאני אמורה לעשות.
רק חשבתי על מה שיקרה ביום חמישי והמבט של הדיאטנית והמטפלת.. אני לא באמת יכולה.
אז אכלתי קצת. ואני כ"כ שונאת את עצמי.
אני כ"כ שונאת את זה.
ודווקא התובנות האלו מביאות אותי למקום פחות טוב מול התפריט,
כי אני ממש לא אוהבת את זה שבגלל שאין יותר משהו מסוים אני עכשיו צריכה להטריד את כל העולם כדי שמישהו יגיד לי במה להחליף את זה.
והדיאטנית לא עובדת עד אולי מחר, אז אני גם לא באמת יכולה לעשות כלום וזה מבלגן לי הכל.
אם הייתי אחראית על עצמי, זה לא היה קורה.
(למרות שאם הייתי אחראית על עצמי, ספק אם הייתי אוכלת.)
אוף.
