"כמה ששי מקסים"

[לבנה123]

בואי נתחיל מזה שאני כל פעם המומה מחדש

מזה שיש לך שניים שהם כאלה גדולים כבר. תובנות מעבר למה שנכתב לך כבר אין לי. הכיוון של להדגיש שחלק מהשגי שי קשורים לצור נראה לי נכון.

 

[גוליגל]

באמת שניהם מקסימים

בתמונות ובחיים

גם לי היה מפריע אם היו כל כך מתפעלים מילד אחד והשני נשאר קצת "בצל". אצלך לפחות מתפעלים מהקטן - אז לגדול אפשר להסביר גם שקטנים הם כמו גורים, וגם שמגדולים פחות מתפעלים כי גדולים הם כבר "בני אדם". הרי גם אותך לא עוצרים ברחוב ואומרים לך כמה את יפה / לבושה יפה / אוכלת יפה, נכון? אני חושבת שכשיש קטן וגדול יחד, הגדול מייצר יותר דיסטאנס. כשיש רק אחד אז הוא "הקטן" ואז אולי כן אומרים עליו מדי פעם משהו. אני חושבת שלא הייתי עושה עניין ופיצויים "וצור גם הוא נורא נחמד" ליד אנשים זרים שמתפעלים - נראה לי שזה פשוט מושך לזה את תשומת הלב בצורה לא נעימה. אם זה קורה גם בקרב המשפחה, הייתי מוצאת דרך להעיר להם שיתפעלו גם מצור. או שהייתי בהמשך מספרת להם בגאווה משהו על צור - משהו שהוא אמר אתמול, עשה בגן, טיפס נורא גבוה, התחשב, בישל... הרי אין ספק שיש מה להתפעל ולהתגאות בילד הגדול שלך גם

. אני חושבת שזה עושה להם נורא טוב, לשמוע את אמא שלהם משוויצה בהם, לגבי משהו מהותי.

 

[מרב.]

מכירה מאוד וזה מאוד מעסיק אותי, גם מהיבטים

אחרים. שניהם כל כך שונים, אבל מראש במקומות שאיתם לא מוכר, הוא לא מחפש להתחבב, הוא שתקן ולא משתף פעולה. האמת, גם קורן, אבל קורן- בגלל שהוא יותר קטן, בגלל שהוא הוא עצמו (קורן

) מושך יותר תשומת לב. האמת, אני לא מצליחה להיזכר בסיטואציה כזו לאחרונה כדי לשחזר מה אני אומרת ועושה, אבל- בטוחה שיש דרכים אחרות, מועילות נכונות וטובות יותר לחזק את הביטחון העצמי.

 

[זואי11]

מוכר../images/Emo4.gif

גם לנו מעירים כמה שהקטנה חמודה ו"שוכחים" את הגדולה. הגדולה קולטת הכל ודי מתבאסת מזה. לפעמים כשאני רואה את הפרצוף המצפה שלה כשמישהו מעיר על הקטנה אני אומרת "גם XXX מתוקה" או "XXX היא האחות הבוגרת". ושני הילדים מקסימים ביותר

 

[זואי11]

שני הילדים שלך כמובן../images/Emo13.gif

 

[מיכל @]

אני יכולה לתת זווית קצת אחרת

כאמא לתאומים, שההשוואות ביניהם בלתי נמנעות, דאגתי המון לדברים האלה כשהם היו קטנים. לא הייתי מסוגלת להוציא מהפה משפט על אחד בלי להגיד משהו (או לפחות לחשוב אותו) על השני. אצלי זה היה עומר שהיה עושה את כל החוכמות וקופץ בראש ושבה את לב רואיו. היו גם תקופות שזה היה הפוך, אבל אני זוכרת את ההתלבטויות בעיקר עם עומר. עם הזמן למדתי שזו גישה לא נכונה, ושאי אפשר לכפות את השוואת התנאים הזאת על הסביבה. צריך להנות ממה שיש לסביבה להציע. אם נורא מתלהבים מאחד מהם ברגע מסויים והרגשתי שזה בעייתי לשני, הייתי פשוט לוקחת אותו אלי ונותנת לו את תשומת הלב שלי. לקח לי זמן ללמוד לקבל מחמאות על אחד בלי להגיד "נכון, אבל גם השני ככה וככה". בסוף למדתי לחייך ולהגיד "נכון"

ולהנות מהרגע.

 

[מרב.]

אני זוכרת את זה אפילו ברמת התמונות שהיית

שמה אז בפורום, מספר ספוּר לכל ילד וילד...

 

[שירלי של 4]

אפרופו מספר זהה של תמונות בפורום... ועוד

אמא שלי גולשת באינטרנט ובתקופה מסויימת (קצת אחרי שעמית וגיא נולדו) היתה נכנסת מידי פעם לפורומים "שלי". פעם אחת פרסמתי תמונות של הילדים ולא היה שוויון במספר התמונות בין הילדים. למחרת קיבלתי נזיפה מאמא שלי על כך...

ואני מצטרפת למיכל, אני לא מנסה להשוות תנאים בין הילדים ולא דורשת זאת מהסביבה (למעט סבים וסבתות להם אני כן מסוגלת להעיר ולהאיר). כאשר הסביבה מתנהגת בצורה מפלה בצורה קיצונית אני או נמנעת מלהיות באותה הסביבה או נוהגת בדומה למה שמיכל תיארה, הרבה תשומת לב לזה שלא זכה לה מהסביבה. באופן אישי בתור הורים, כל ילד אצלנו מקבל עפ"י צרכיו. אין שוויון לחלוטין. אנחנו מודעים לחוסר השוויון וגם הילדים. הם מבינים מאיפה זה בא מכיון שאנחנו מסבירים להם באופן גלוי את הסיבה/ות. לתחושתי, בגלל השקיפות והאהבה הרבה בה נאמרים הדברים, הם גם מקבלים את זה בצורה מאוד מבינה ויפה. מסתבר שצריך לתת הרבה קרדיט לילדים