כמה שזה קשה...

[ירדן של ירון וטל]

כמה שזה קשה...

מכירות בטוח סיטואציה, אבא לוקח פיקוד ומעיר ואפילו מרים את הקול על מעשה לא טוב (במעטה) של הקטן. אני שותקת. כי נראה לי מיותר לכעוס גם. מתי מותר לי לנחם אותו , כי בכל זאת אני לא אוהבת את העלבות הארוכה הזו שמבחינת הבעל יכולה להארך, ובני בן ה 2 זקוק לניחום שאחרי .? מתי חוזרים לסדר הרגיל אחרי השתיקה? מקווה שיצא מובן. תודה ושבוע טוב.

 

[ליאת +]

המצב האידיאלי

הוא לדעתי, שההורה הכועס יהיה גם המנחם. אם זה לא מתאפשר- אז אני מסכימה איתך ששני הורים שנוזפים יחד בילד קטן זה יותר מידי (למרות שקורה הרבה פעמים). מספר דקות של שתיקה או נזיפה זה מספיק. אצל ילדים טווחי הזמן הם קצרים. אם תמיד אבא הוא הנוזף ואת המנחמת- זה יכול להיות בעיתי.

 

[irisgh]

שאלה

מה אבא אומר בשיחה שאחרי? למרות שאני מסכימה עם ליאת+, יתכן שאבא פחות מרגיש צורך לנחם, וזהו. הוא חושב ש'הילד צריך ללמוד!! בלה בלה בלה'. (סליחה על הגסות). במקרה כזה: בזמן הגערה אני יוצאת מהחדר. איך שהיא נגמרת אני מרגישה חופשיה להיות המנחמת. אם אבא רוצה לנחם, שינחם. כשאני גוערת, או צועקת, גם על בן ה-4, מיד בסיום הוא יכול לבוא לקבל חיבוק. חיבוק תמיד אפשר לקבל. זה לא אומר שאני מסכימה עם המעשה שעשה קודם, והוא יודע את זה. זה רק אומר שבכל רגע ורגע ניתן לקבל חיבוק, כמה שרק רוצים. הוא באמת פוצח בבכי ובא לקבל חיבוק. שיהיה. ולגבי בן שנתיים: בהחלט מספיק גערה קצרה. מה זה 'העלבות ארוכה' בדיוק? צריך גערה חד משמעית, מבט נוקב, ואחרי 15 שניות נגמר (נניח 3-4 נשימות). כדי ש'מעשה לא טוב' יזכה ליותר מזה, זה באמת צריך להיות חמור מאוד בעיני. אם ישנם כמה סוגי 'מעשים לא טובים' שמתרחשים בשבוע, זה אומר שהם ממש לא חמורים

 

[מ א י ה ועוד3]

למה את מתכוונת בניחום?

אם את מתכוונת למוטט את סמכותו של האבא בבית, אז אף פעם לא. אם את רוצה להרגיע את הרוחות, תחכי זמן קצר (כמו שאמרו לך, הרבה פחות מדקה) ותאמרי לילד: "נעלבת? אבא כעס כי... אני רואה שגם אתה נעלבת. בוא נלך ונדבר עם אבא" לפעמים סוג כזה של תיווך עוזר גם למבוגר להרגע. נכון שכמבוגרים אנחנו אמורים להרגע מיד כשילד בן שנתיים מוציא אותנו מן הכלים, אבל לפעמים הדברים יוצאים מפרופורציה. זה הזמן ללמד אותנו להשלים, לבקש סליחה מהילד ולקבל סליחה ממנו אם יש צורך (לא כל גערה דורשת התנצלות!) או פשוט להסביר שמה שהיה היה ועכשיו נעבור הלאה.

 

[ליליה והגמדים]

מה זה "למוטט את סמכותו"? תגדירי...

 

[מ א י ה ועוד3]

"לא נורא, כשאבא ילך תקפוץ על הספה"

אם אבא אומר שהוא לא מרשה לקפוץ על הספה... (משפט ששמעתי אצל גיסתי) ובאופן מפורש: להתיר משהו שהרגע בן הזוג אסר, ביחוד אם זה נותן לנו קרדיט אצל הילדים, זה למוטט סמכות. גם דעות שונות צריך לפתור בינינו ההורים (או המטפלים של הילדים באופן עקרוני) ולא לתת הנחיות סותרות לילדים.

 

[ליליה והגמדים]

יפה

כך שאנחנו מסכימות שלחבק את הילד מיד אחרי שאבא עשה מופע סמכות אורקולי, זה לא "שבירת סמכות" של אבא...? תאום בין ההורים צריך להיות. זה לטובת הילדים. גם גיבוי הדדי. להזיק לילדים שלי אני לא ארשה לאף אחד, בשום מחיר. עונשי שתיקה ויציאה מפרופורציות בתגובה על "חטאים" טריוויאליים, הם נזק.

 

[מ א י ה ועוד3]

באופן עקרוני כן

למרות שזאת אני דוקא שקשה לה לעבור הלאה אחרי שאני מתעצבנת. אף על פי שאני עובדת על עצמי בנושא הזה, כשבן הזוג שלי עוזר לי ולילדים להוריד את הטונים (ללא ויתור על הנקודה העקרונית שבגללה זה התעורר!) זה רק רווח. זה דורש קצת תיאום כשלא כועסים, כדי להבין מה אפשר לעשות שלא גורם לשני להרגיש ללא גיבוי. אצלנו סוכם שנותנים אמפטיה בלבד, בלי להתערב בויכוח. אם אני חושבת שהוא לא צודק, אני אומרת לילדים שנלך לדבר איתו, ומתעקשת שהם יפנו אליו בעצמם.

 

[ליליה והגמדים]

אוקיי, אז יש הסכמה בינינו... ../images/Emo13.gif

 

[אפרתש]

לא נשמע טוב

כבר ה"אבא לוקח פיקוד" נשמע לא טוב. זה מצב מאד לא בריא למשפחה שהאבא "לקוח פיקוד" כשצריך להרים את הקול, והאמא היא המנחמת. תנסי להגיע עם בעלך לכך שגם הוא ינחם. ולחילופין - אם את יודעת שאבא יודע רק לנזוף ולא לנחם, אל תשאירי לו את הנזיפות. תהיי גם הנוזפת וגם המנחמת. בגיל שנתיים, מנחמים מיד אחרי הנזיפה. והניחומים הם לא חרטה על הכעס, אלא אמירת "אנחנו מאד אוהבים אותך, למרות שאנחנו כועסים על המעשה הספציפי שעשית עכשו".

 

[ליליה והגמדים]

אני לא מכירה את הסיטואציה

לך מותר לנחם מייד, לא את בעימות עם הילד ואם תשאירי אותו בלתי מנוחם, הוא ירגיש נטוש. ואם הוא ירגיש נטוש, זה ממש לא בריא לכל התפתחותו העתידית. ואם קורה ארוע חריג כל כך באווילות ההורית שלו (שבדר"כ אופייני משום מה יותר לאבות מאשר לאמהות), אני הייתי מדברת בפעם הראשונה ב- 1:1 עם אבא ומודיעה שבפעם הבאה זה ייעצר בזמן אמיתי - מול הילד. לאבא שנוהג לטפל בסביבתו ב"טיפולי שתיקה", כדאי ללכת לבי"ס להורים (אפילו אדלר הלא חביב בעיני, עדיף על שום דבר). זאת, לפני שהוא מזיק לנפשו של הילד באופן בלתי הפיך. אני מציעה בחום שלא תשתתפי במשחק הזה. תפעלי על פי מצפונך והאינסטינקט ההורי שלך, שעל פניו נשמע כהרבה יותר טוב מאילו של האב. בהצלחה לך, מחזקת אותך, תהיי את והכל יהיה בסדר.

 

[לאה_מ]

אני מנחמת מיד - הניחום אינו קשור

לתוכן הגערה - הוא קשור למתן תחושה שהבעיה היא במעשה ולא בילד - הילד נשאר אהוב ורצוי. כמו שהציעה מאיה, גם אני בעד לתווך בין האב והילד - ואני הרבה פעמים מציעה לילדים לשוחח עם אבא, ולספר לו שנפגעו. אגב, הבן שלי נעלב כשאני כועסת עליו, ואני מיד מתנצלת - כי באמת לא התכוונתי להעליב אותו - אבל מסבירה שהמעשה שהוא עשה היה מסוכן, אסור וכד' - אני בטוחה שגם לאבא לא היתה כוונה להעליב את הילד, ולכן אין שום פסול בעיני בניחום מיידי.