כמה שזה קשה.
שלום לכולם פעם ראשונה שנכנסתי לפורום זה, ככה, בלילי שישי , בשתיים בלילה, מיואשת עד הסוף וחושבת אולי בכל זאת מישהו ימצא משהו נכון לומר לי. אנחנו נשואים 22 שנים. אף פעם לא היה לנו ממש טוב. יש לנו שני בנים גדולים וילדה אחת בת עשר שהיא מאוד רגישה וסובלת מקשיים חברתיים רבים. על מנת לעזור לה פנינו ליעוץ זוגי וכאילו עשינו כל מה שאפשר על מנת להציל את הבית, בעיקר למען הילדה. אלא שנראה שכל המאמצים לא עוזרים וחוסר התקשורת בינינו נמצא בשיאים שאפילו אנחנו, שאף פעם לא תקשרנו טוב, לא מכירים. המטענים הרגשיים כבדים מנשוא, כל נסיון להידברות מגיע מיידית למקום בו הפגיעות של שנינו ממש גובלת בסכנה ומעוצמת הפגיעה, הכאב והפחד אנחנו בוחרים להסתגר ולהשתתק. עדיף לא לדבר מאשר להגיע לאירועים אלימים הנראים ממש כל הזמן מעבר למילה הבאה. המטפלת הזוגית שלנו רואה אותנו כל שבוע ומאוד מתאמצת לגשר. לרגעים קצרים מאוד נדמה שהיא מצליחה ומיד מתלקחת המדורה מחדש. וכל זאת בלי שיהיה סקס ביניו כבר שנים ולמיטב ידיעתי וכנראה איני טועה, בלי שיהיה גם סקס עם אחרים. פשוט שניים המתמחים בתסכול והדחקה. אלא שנראה שגם לזה יש סוף. אפילו לאחר כל כך הרבה שנים. אי אפשר יותר. פשוט אי אפשר. אני מניחה שכמעט כל הקוראים הודעה זו מתפלאים בעיקר על איך משהו היה אפשר בצורה הזו עד היום והאמת שאתם צודקים. לא להאמין למה אנשים מגיעים כשיש להם מחוייבות משפחתית גבוהה והם כל הזמן רוצים להאמין שאולי אפשר בכל זאת לשפר. אז עכשו, אחרי ארבעה ימים של שתיקה, דווקא כשסוף סוף יש חופשה מהעבודה (שנינו עובדים משרות מלאות בהי טק), נמאס לי לסבול כל כך. לראשונה בחיי פתחתי את נושא הגירושין, על אמת. רק שהפחד משתק. אני בכלל לא מבינה איך כל כך הרבה אנשים מצליחים להתגרש. לי זו נראית משימה כל כך קשה ומפחידה. כל כך קל יותר לקבור את הראש בכר ולעבור עוד יום. אנא, עצות. מכל סוג שהוא. שוב לוותר לו? להתנצל בלי להרגיש אשמה, להשאר בבדידות התהומית ולהבטיח לילדי המשך שגרת חיים נוחה. במיוחד לבתי הקטנה שחייה גם כך קשים לה מאוד ולא נראה לי שתוכל לעמוד בקושי כזה מבלי שהריקמה העדינה כל כך של חייה תיקרע לגזרים? מה גם שלפי ההתנהגות העכשווית שלו גם התנצלויות לא יוציאו אותו מהמקום הכל כך נעלב ו"צודק" שהוא נמצא בו? ללכת עד הסוף? לפנות ליועץ משפטי? לפתוח הליכים? לספר לכולם? לספר לילדים? אפילו כשאנחנו ביעוץ זוגי אצל פסיכולוגית מעולה אין לי עזרה כשאני מדברת על פרידה. היא משוכנעת שאני צריכה לעשות הכל על מנת להציל את הבית. היא גם אומרת שזה מה שאני בעצם רוצה ולכן מעודדת רק את הכיוון הזה. כן, כמובן. מי רוצה להתגרש? אבל כמה אפשר לסבול? שיתפתי אתכם. עכשו אני צריכה אומץ ללחוץ על כפתור "שלח". לא קל. אפילו זה לא קל. איך אנשים מצליחים להעשות דרך מלאה וממש ממש להתגרש? ועוד לא התחלתי לעכל את המשמעות הכספית הגדולה כל כך. את הויתור על הנוחות שיש עכשו לכולנו. מה לעשות?
שלום לכולם פעם ראשונה שנכנסתי לפורום זה, ככה, בלילי שישי , בשתיים בלילה, מיואשת עד הסוף וחושבת אולי בכל זאת מישהו ימצא משהו נכון לומר לי. אנחנו נשואים 22 שנים. אף פעם לא היה לנו ממש טוב. יש לנו שני בנים גדולים וילדה אחת בת עשר שהיא מאוד רגישה וסובלת מקשיים חברתיים רבים. על מנת לעזור לה פנינו ליעוץ זוגי וכאילו עשינו כל מה שאפשר על מנת להציל את הבית, בעיקר למען הילדה. אלא שנראה שכל המאמצים לא עוזרים וחוסר התקשורת בינינו נמצא בשיאים שאפילו אנחנו, שאף פעם לא תקשרנו טוב, לא מכירים. המטענים הרגשיים כבדים מנשוא, כל נסיון להידברות מגיע מיידית למקום בו הפגיעות של שנינו ממש גובלת בסכנה ומעוצמת הפגיעה, הכאב והפחד אנחנו בוחרים להסתגר ולהשתתק. עדיף לא לדבר מאשר להגיע לאירועים אלימים הנראים ממש כל הזמן מעבר למילה הבאה. המטפלת הזוגית שלנו רואה אותנו כל שבוע ומאוד מתאמצת לגשר. לרגעים קצרים מאוד נדמה שהיא מצליחה ומיד מתלקחת המדורה מחדש. וכל זאת בלי שיהיה סקס ביניו כבר שנים ולמיטב ידיעתי וכנראה איני טועה, בלי שיהיה גם סקס עם אחרים. פשוט שניים המתמחים בתסכול והדחקה. אלא שנראה שגם לזה יש סוף. אפילו לאחר כל כך הרבה שנים. אי אפשר יותר. פשוט אי אפשר. אני מניחה שכמעט כל הקוראים הודעה זו מתפלאים בעיקר על איך משהו היה אפשר בצורה הזו עד היום והאמת שאתם צודקים. לא להאמין למה אנשים מגיעים כשיש להם מחוייבות משפחתית גבוהה והם כל הזמן רוצים להאמין שאולי אפשר בכל זאת לשפר. אז עכשו, אחרי ארבעה ימים של שתיקה, דווקא כשסוף סוף יש חופשה מהעבודה (שנינו עובדים משרות מלאות בהי טק), נמאס לי לסבול כל כך. לראשונה בחיי פתחתי את נושא הגירושין, על אמת. רק שהפחד משתק. אני בכלל לא מבינה איך כל כך הרבה אנשים מצליחים להתגרש. לי זו נראית משימה כל כך קשה ומפחידה. כל כך קל יותר לקבור את הראש בכר ולעבור עוד יום. אנא, עצות. מכל סוג שהוא. שוב לוותר לו? להתנצל בלי להרגיש אשמה, להשאר בבדידות התהומית ולהבטיח לילדי המשך שגרת חיים נוחה. במיוחד לבתי הקטנה שחייה גם כך קשים לה מאוד ולא נראה לי שתוכל לעמוד בקושי כזה מבלי שהריקמה העדינה כל כך של חייה תיקרע לגזרים? מה גם שלפי ההתנהגות העכשווית שלו גם התנצלויות לא יוציאו אותו מהמקום הכל כך נעלב ו"צודק" שהוא נמצא בו? ללכת עד הסוף? לפנות ליועץ משפטי? לפתוח הליכים? לספר לכולם? לספר לילדים? אפילו כשאנחנו ביעוץ זוגי אצל פסיכולוגית מעולה אין לי עזרה כשאני מדברת על פרידה. היא משוכנעת שאני צריכה לעשות הכל על מנת להציל את הבית. היא גם אומרת שזה מה שאני בעצם רוצה ולכן מעודדת רק את הכיוון הזה. כן, כמובן. מי רוצה להתגרש? אבל כמה אפשר לסבול? שיתפתי אתכם. עכשו אני צריכה אומץ ללחוץ על כפתור "שלח". לא קל. אפילו זה לא קל. איך אנשים מצליחים להעשות דרך מלאה וממש ממש להתגרש? ועוד לא התחלתי לעכל את המשמעות הכספית הגדולה כל כך. את הויתור על הנוחות שיש עכשו לכולנו. מה לעשות?
