כמה שזה קשה

[t@gel]

כמה שזה קשה

את אוכלת ארוחת ערב... מעמידה פנים שהכל אחלה, את הרי ילדה בריאה כבר, לר חולה אוכלת בשתיקה, עוד ביס...מסיימת מנה... הם עומדים מולך ומחייכים..ילדה גדולה, סיימה הכל באמת שכל הכבוד!!!! זהו... לכי תשכבי במיטה..עבורם את עשית את מה שצריך עכשיו מתחילה המלחמה האמיתית... דקירות בבטן, נאבקת...אל תצאי ארוחת ערב... אל תעזבי אותי עכשיו...תתעכלי בבקשה... שדקות עוברות כמו כל שניה היא שעה מתהפכת אנה ואנה במיטה....מסתובבת פאקקקק, אני עומדת להקיא...מתכווצת... נרדמת לשעה..המלחמה עברה.... ארוחת ערב נוספת מתעכלת בהצלחה.. קומי ותחייכי עכשיו...הצלחת... מחר מלחמה חדשה....... --------------------------------------------------------------- לא, לא רציתי לתת לכן טריגרים רק לשתף אתכן בשעתיים אומללות בחיים שלי וכל ערב הסיפור חוזר על עצמו..... תגלי

 

[ילדונת~]

קראתי.... מזדהה איתך כל כך...

כל מילה שכתבת נחקקה בדם בכאב הסיוט הזה שכל יום הכאבים שלא מרפים את רוצה לנצח רוצה להצליח אבל עוד כמה אפשר לסבול עד מתי כל ארוחה תיהייה בליווי של טקס כזה עד מתי? עד מתי ישאר בי הכוח להילחם? עד מתי?????????????

 

[הדבורה מאיה]

תגל וילדונת יקרה שלי

הכוח להלחם לא יגמר לעולם. תמיד נמצא עוד קצת...ועוד קצת... פשוט צריך לחיות ולהאבק מיום ליום ומארוחה לארוחה. מה שאני כן רוצה להאמין שיגמר פעם זה הקושי והמאבק הזה. אפילו לא יגמר לגמרי...אני אסלח לו. אבל שקצת יחלש ויאפשר כניסה לאויר חדש ונקי. אי אפשר לדעת כמה זמן זה יקח... וגם כשכבר זה מתחיל לעבור ולחלוף יכולה לבוא נסיגה והמאבק מתחיל מחדש... אבל אסור לוותר. וצריך להמשיך להילחם. יום יום שעה שעה דקה דקה. בתקווה לעתיד טוב יותר. שיבוא. מתישהו. ובינתיים....אנחנו כאן. ונילחם יחד. כי לבד זה הרבה יותר קשה. אוהבת ורוצה לחזק עד כמה שאפשר... אולי גם עלי זה יעבוד קצת. מאיה.

 

[סתיו*]

תגלי

אני מכירה את ההרגשה כל כך טוב. מכירה את זה שאת אוכלת, ואז כולם מאושרים והכל טוב ויפה, אבל רק אחר כך מתחיל המאבק. המאבק עם עצמך. המאבק עם המחלה. תגל, קחי את זה one dinner at a time. בלי לחץ, כל ארוחה היא הצלחה כבירה. כל הצלחה היא צעד, ובסוף את תגיעי לפסגה. ומתוקה, באמת תחייכי. לא רק מבחוץ, אלא מבפנים. תחייכי כי הצלחת לנצח, תחייכי כי את נלחמת ולא מוותרת, תחייכי כי יש לך חוזק פנימי מדהים, והנה אוטוטו את תהיי תגל חופשייה. ונכון, כל יום מלחמה חדשה, אבל תראי שלאט לאט יהיה יותר קל. הגוף יתרגל למזון ולא ירצה להוציא אותו, ובסופו של דבר גם הנפש תתרגל. כל ניצחן יהפוך את המאבק הבא לקל יותר. אני זוכרת בפעם האחרונה שדיברת איתי בטלפון, והרגשת בדיוק ככה. אבל אני ידעתי שאת לא תיכנעי למחלה. את זוכרת מה אמרת לי תגל? אמרת שיש לך כוח רצון אדיר. ואני מאמינה לך. תרתמי אותו לצרכים שלך, ושל הגוף שלך. ובשעות הכי קשות, השעתיים האלו אחרי הארוחה, תישעני עלינו ואנחנו מתמוך בך, ונעביר ביחד את הזמן. אוהבת אותך המון, שולחת חיבוק חם ומחזקת את ידייך, ובינתיים גם סולחת למחשב שלך... אבל רק הפעם! (-: סתיו

 

[הדבורה מאיה]

סתיוי שלי..

אוהבת אותך כל כך... את מדהימה אותי בכל פעם מחדש. ותזכרי תמיד שגם אם יש נסיגה וקצת יותר קשה... את לא השתנת. וגם לא כוח הרצון המדהים שלך. ובטח שלא הרצון שלך לנצח. ובעזרת כל אלה...נעבור בשלום גם את אותם זמנים קשים. שלך תמיד תמיד חיבוק חם ואוהב ממני מאיה.

 

[***סימי***]

גולי שלי כל כך מזדהה איתך

רע לי שאת סובלת אוהבת אותך **סימי****