Easy_Rider
New member
כמה שווים חיים ?
8 חודשי מאסר בפועל, זהו המחיר אותו ישלם חגי ג´ספן על מותה בטרם עת של דליה שטרית, בת 24 שנהרגה בהתנגשות חזיתית עם רכבו. לפתע, ממש כך, סטה רכבו של חגי ממסלול הנסיעה ברחוב דיזינגוף בת"א והתנגש חזיתית ברוכבת הקטנוע, כך טען הנהג הפוגע. מתברר שלא ממש לפתע, כותב השופט יצחק גרטי בפסק הדין "מדובר בנהג העושה דין לעצמו ונוהג תוך הפרה בוטה של חוקי התעבורה. מטעם זה, ברור לי מדוע לא יכול היה להסביר את סטייתו מהנתיב". ואני מוסיף, 8 חודשים, רק 8 חודשים. "גרימת מוות ברשלנות" , כך נקרא סעיף האשמה בו בחרה הפרקליטות בתביעה, עבירה שהעונש המירבי עליה הוא 3 שנות מאסר. הפרקליטות התלבטה רבות אם להאשים את הנהג הפוגע בהריגה, אך בסופו של דבר הסתפקה בגרימת ממות ברשלנות. רשלנות ? אני שואל. ההתלבטות הנה בין רצח להריגה, ועדיין לא הצליח חגי ג´ספן להסביר מדוע סטה מנתיב נסיעתו שמאלה ודרס למוות את דליה ז"ל. אולי כמות ההרשעות הקודמות של הנהג, אי ציות לתמרור עצור (!), עבירות מהירות מופרזת, ונסיעה שלא בכיוון החץ היו צריכות להדליק נורה אדומה בקשר לאותו נהג עבריין. והוא בן 27 בלבד, כ"כ הרבה עבירות חמורות בגיל צעיר שכזה. אבל מה משדרים לנו מהפרקליטות ומבית המשפט לתעבורה בראשותו של השופט יצחק גרטי ? 8 חודשי מאסר, 5000 ₪ קנס, 9 שנות שלילה – זהו המחיר לגזילת חיי אדם. אבל כבוד השופט גרטי אינו היחיד במסר הסלחני שהוא מעביר. באפריל 1998 דהר בעז פרבשטיין במורדות הכרמל במהירות של יותר מ- 20 קמ"ש מעל המותר, איבד שליטה וסטה לנתיב הנגדי. השתוללות זו הפכה ארבעה ילדים ליתומים מאב ואם, ענת ודורון רווה ז"ל נהרגו בתאונה המחרידה, גזר הדין – חצי שנה של עבודות שרות, קנס ושמונה שנות שלילה. האם בעז שלול הרשיון באמת לא יושב מאחורי ההגה וממשיך לסכן את המשתמשים בכבישי חיפה והצפון, קשה לדעת. אופק דוד ז"ל בן 5, מקרית ים נדרס למוות ע"י נער בן 17.5 שנהג ללא רשיון. האם גם כאן העונש ינוע בין עבודות שירות למאסר של מספר חודשים ספורים ? כנראה שכן, זה מתחיל בפרקליטות, או כמו שאמרה הגב´ מרים רוזנטל, פרקליטת המחוז, המשמשת גם כתובעת: "גזר הדין אינו חורג במידה בלתי סבירה מרמת הענישה הנהוגה והמקובלת". ועם התבטאות שכזו מפי התובעת, מה הפלא שהכביש ממשיך להיות שדה קטל לא פחות מכל שדה קרב אחר בהיסטוריה של מדינת ישראל. נחזור למקרה שבפתיחה, מותה המיותר של רוכבת הקטנוע בת ה- 24, דליה שטרית ז"ל. לאחר ההתלבטות בפרקליטות בנוגע לסעיף האישום וההחלטה על "גרימת מוות ברשלנות" , ביקשה הפרקליטות בהמשך לבחון את התיק כדי לברר אם לשנות את סעיף האישום. השופט גרטי סרב ! גם גזר הדין, וגם גישת הפרקליטות מוכיחים דבר אחד – אין ענישה, אין הרתעה, המערכת מוכיחה זילות בחיי אדם, גזר הדין בסופו של דבר הינו ההוכחה הטובה ביותר. לאן מוביל היחס הסלחני הזה ? הא, שכחתי, אולי לעוד כמה עשרות הרוגים כל שנה. להורדת הקטל העונשים המגוחכים בטח שלא עוזרים. נתון מפתיע ביותר – בכמעט 70% מהתאונות בהן מעורב רכב דו-גלגלי, קטנוע או אופנוע, ורכב נוסף פרטי או מסחרי, האשמה אינה של הרוכב, כי אם של הרכב ! מפתיע, לא ? האמת, לא ממש. כדי לשרוד בכביש על רכב דו-גלגלי צריך לפתח אינסטינקטים של חיה פצועה בקרב הישרדות. הרוכב כמעט תמיד אינו אשם, הסתכלו סביבכם לרגע, כמה נהגים אינם חגורים בחגורת בטיחות, כמה מהם מדברים בטלפון סלולארי, כמה מהם גונבים את האור הכתום ברמזור וכמעט גורמים לתאונה, כמה מהם אינם מרוכזים בנהיגה. כדי להישאר על שני גלגלים אתה חייב להיות מרוכז ! מדינת ישראל מתעלמת מצרכיהם של הרוכבים על שני גלגלים, ואשמה לא פחות מאותם נהגים עבריינים בכל אותם 70% מהתאונות בהן מעורבים אופנועים וקטנועים שלא באשמתם. אבל ראשית קצת עובדות. מדינת ישראל שרויה בבעיות תחבורתיות קשות ביותר. קצב סלילת הכבישים אינו מדביק את קצב הגידול ברכבים חדשים העולים על הכביש מידי שנה. התוצאה הינה פקקי תנועה אדירים, מידי יום, אותן שעות, אותם מקומות. המדינה מציגה פתרונות מצויינים, רכבת תחתית, רכבת פרברים, חנה וסע, ועוד פטנטים ורעיונות כאלו ואחרים. הפתרונות מצויינים, אך ישנה בעיה. אלו פתרונות לטווח רחוק, יישומם ייקח שנים רבות. ובינתיים, מר ישראלי יושב במכונית, באותו פקק תנועה, באותה שעה כל יום, בבוקר בדרך לעבודה, ואחה"צ בחזרה לביתו. רכבת ? מצויין, אבל לא בשבילו. איש איש ומכוניתו הוא. 70 אלף איש במדינת ישראל בחרו שלא לבזבז שלוש שעות בממוצע כל יום על הזדחלות בפקקי תנועה, ועל חיפוש לשווא של מקום חניה בעיר. הם בחרו באופנוע. אותו כלי רכב בעל שני גלגלים, קטנוע, אופנוע, אתם יכולים לקרוא לו איך שאתם רוצים. העובדות הן שזהו הפתרון האמיתי לבעיות התעבורתיות הקשות בטווח המיידי. פחות צפיפות בכבישים, פחות בעיות חניה, ואפילו פחות זיהום אוויר. אבל מדינת ישראל לא מכירה בכך, בהמשך לאותו יחס סלחני כלפי נהגים עבריינים, הממסד מפקיר את רוכבי הקטנועים והאופנועים. במקום להכיר בתרומתם של כלי הרכב הדו-גלגליים לפתרון הבעיות התעבורתיות, ולתת מענה לצרכים המיוחדים של הרוכבים, שולחים אותנו לג´ונגל על הכביש. מדוע אופנוע אינו יכול להשתמש בנתיב לתחבורה ציבורית ? האם קטנוע יפריע לאוטובוסים לנוע בחופשיות ? או אולי עדיף למקבלי ההחלטות שנרכב בין מכוניות עומדות בפקק תנועה כאשר נתיב פנויי בימין הדרך. מדוע לא להתיר נסיעה בשוליים ? האם יש כאן הפרעה למישהו ? או אולי גם כאן מעדיפים שנרכב כאשר מכוניות צמודות אל הרוכב מלפנים ומאחור בצורה המסכנת אותו. כבר אמרנו שבכמעט 70% מהתאונות בהן מעורבים אופנועים ורכבים הרוכב אינו אשם. ישנן מספר הצעות להגדלת הבטיחות בכבישים לרוכבי הכלים הדו-גלגליים, הצעות מעשיות, רלוונטיות למציאות היום יומית בכבישי הארץ. לימוד הרכיבה על אופנועים וקטנועים בארץ אינו עומד בקנה אחד עם המציאות התחבורתית של הכלים החדישים. תעריפי ביטוח החובה (נושא מרתק בפני עצמו) אינם מחושבים בצורה נכונה, ויקרים לעין שיעור מהערך האמיתי שלהם. דרגות הרישוי אינן רלוונטיות, ואינן תורמות לביטחונם של הרוכבים החדשים. אך כנראה שבעיני האנשים במשרד התחבורה, משרד האוצר, ומשרד המשפטים, חייו של אופנוען שווים 8 חודשי מאסר בפועל. על דברים פעוטים מנטילת חייו של אדם כבר שילמו יותר בבתי המשפט. עד מתי ?
8 חודשי מאסר בפועל, זהו המחיר אותו ישלם חגי ג´ספן על מותה בטרם עת של דליה שטרית, בת 24 שנהרגה בהתנגשות חזיתית עם רכבו. לפתע, ממש כך, סטה רכבו של חגי ממסלול הנסיעה ברחוב דיזינגוף בת"א והתנגש חזיתית ברוכבת הקטנוע, כך טען הנהג הפוגע. מתברר שלא ממש לפתע, כותב השופט יצחק גרטי בפסק הדין "מדובר בנהג העושה דין לעצמו ונוהג תוך הפרה בוטה של חוקי התעבורה. מטעם זה, ברור לי מדוע לא יכול היה להסביר את סטייתו מהנתיב". ואני מוסיף, 8 חודשים, רק 8 חודשים. "גרימת מוות ברשלנות" , כך נקרא סעיף האשמה בו בחרה הפרקליטות בתביעה, עבירה שהעונש המירבי עליה הוא 3 שנות מאסר. הפרקליטות התלבטה רבות אם להאשים את הנהג הפוגע בהריגה, אך בסופו של דבר הסתפקה בגרימת ממות ברשלנות. רשלנות ? אני שואל. ההתלבטות הנה בין רצח להריגה, ועדיין לא הצליח חגי ג´ספן להסביר מדוע סטה מנתיב נסיעתו שמאלה ודרס למוות את דליה ז"ל. אולי כמות ההרשעות הקודמות של הנהג, אי ציות לתמרור עצור (!), עבירות מהירות מופרזת, ונסיעה שלא בכיוון החץ היו צריכות להדליק נורה אדומה בקשר לאותו נהג עבריין. והוא בן 27 בלבד, כ"כ הרבה עבירות חמורות בגיל צעיר שכזה. אבל מה משדרים לנו מהפרקליטות ומבית המשפט לתעבורה בראשותו של השופט יצחק גרטי ? 8 חודשי מאסר, 5000 ₪ קנס, 9 שנות שלילה – זהו המחיר לגזילת חיי אדם. אבל כבוד השופט גרטי אינו היחיד במסר הסלחני שהוא מעביר. באפריל 1998 דהר בעז פרבשטיין במורדות הכרמל במהירות של יותר מ- 20 קמ"ש מעל המותר, איבד שליטה וסטה לנתיב הנגדי. השתוללות זו הפכה ארבעה ילדים ליתומים מאב ואם, ענת ודורון רווה ז"ל נהרגו בתאונה המחרידה, גזר הדין – חצי שנה של עבודות שרות, קנס ושמונה שנות שלילה. האם בעז שלול הרשיון באמת לא יושב מאחורי ההגה וממשיך לסכן את המשתמשים בכבישי חיפה והצפון, קשה לדעת. אופק דוד ז"ל בן 5, מקרית ים נדרס למוות ע"י נער בן 17.5 שנהג ללא רשיון. האם גם כאן העונש ינוע בין עבודות שירות למאסר של מספר חודשים ספורים ? כנראה שכן, זה מתחיל בפרקליטות, או כמו שאמרה הגב´ מרים רוזנטל, פרקליטת המחוז, המשמשת גם כתובעת: "גזר הדין אינו חורג במידה בלתי סבירה מרמת הענישה הנהוגה והמקובלת". ועם התבטאות שכזו מפי התובעת, מה הפלא שהכביש ממשיך להיות שדה קטל לא פחות מכל שדה קרב אחר בהיסטוריה של מדינת ישראל. נחזור למקרה שבפתיחה, מותה המיותר של רוכבת הקטנוע בת ה- 24, דליה שטרית ז"ל. לאחר ההתלבטות בפרקליטות בנוגע לסעיף האישום וההחלטה על "גרימת מוות ברשלנות" , ביקשה הפרקליטות בהמשך לבחון את התיק כדי לברר אם לשנות את סעיף האישום. השופט גרטי סרב ! גם גזר הדין, וגם גישת הפרקליטות מוכיחים דבר אחד – אין ענישה, אין הרתעה, המערכת מוכיחה זילות בחיי אדם, גזר הדין בסופו של דבר הינו ההוכחה הטובה ביותר. לאן מוביל היחס הסלחני הזה ? הא, שכחתי, אולי לעוד כמה עשרות הרוגים כל שנה. להורדת הקטל העונשים המגוחכים בטח שלא עוזרים. נתון מפתיע ביותר – בכמעט 70% מהתאונות בהן מעורב רכב דו-גלגלי, קטנוע או אופנוע, ורכב נוסף פרטי או מסחרי, האשמה אינה של הרוכב, כי אם של הרכב ! מפתיע, לא ? האמת, לא ממש. כדי לשרוד בכביש על רכב דו-גלגלי צריך לפתח אינסטינקטים של חיה פצועה בקרב הישרדות. הרוכב כמעט תמיד אינו אשם, הסתכלו סביבכם לרגע, כמה נהגים אינם חגורים בחגורת בטיחות, כמה מהם מדברים בטלפון סלולארי, כמה מהם גונבים את האור הכתום ברמזור וכמעט גורמים לתאונה, כמה מהם אינם מרוכזים בנהיגה. כדי להישאר על שני גלגלים אתה חייב להיות מרוכז ! מדינת ישראל מתעלמת מצרכיהם של הרוכבים על שני גלגלים, ואשמה לא פחות מאותם נהגים עבריינים בכל אותם 70% מהתאונות בהן מעורבים אופנועים וקטנועים שלא באשמתם. אבל ראשית קצת עובדות. מדינת ישראל שרויה בבעיות תחבורתיות קשות ביותר. קצב סלילת הכבישים אינו מדביק את קצב הגידול ברכבים חדשים העולים על הכביש מידי שנה. התוצאה הינה פקקי תנועה אדירים, מידי יום, אותן שעות, אותם מקומות. המדינה מציגה פתרונות מצויינים, רכבת תחתית, רכבת פרברים, חנה וסע, ועוד פטנטים ורעיונות כאלו ואחרים. הפתרונות מצויינים, אך ישנה בעיה. אלו פתרונות לטווח רחוק, יישומם ייקח שנים רבות. ובינתיים, מר ישראלי יושב במכונית, באותו פקק תנועה, באותה שעה כל יום, בבוקר בדרך לעבודה, ואחה"צ בחזרה לביתו. רכבת ? מצויין, אבל לא בשבילו. איש איש ומכוניתו הוא. 70 אלף איש במדינת ישראל בחרו שלא לבזבז שלוש שעות בממוצע כל יום על הזדחלות בפקקי תנועה, ועל חיפוש לשווא של מקום חניה בעיר. הם בחרו באופנוע. אותו כלי רכב בעל שני גלגלים, קטנוע, אופנוע, אתם יכולים לקרוא לו איך שאתם רוצים. העובדות הן שזהו הפתרון האמיתי לבעיות התעבורתיות הקשות בטווח המיידי. פחות צפיפות בכבישים, פחות בעיות חניה, ואפילו פחות זיהום אוויר. אבל מדינת ישראל לא מכירה בכך, בהמשך לאותו יחס סלחני כלפי נהגים עבריינים, הממסד מפקיר את רוכבי הקטנועים והאופנועים. במקום להכיר בתרומתם של כלי הרכב הדו-גלגליים לפתרון הבעיות התעבורתיות, ולתת מענה לצרכים המיוחדים של הרוכבים, שולחים אותנו לג´ונגל על הכביש. מדוע אופנוע אינו יכול להשתמש בנתיב לתחבורה ציבורית ? האם קטנוע יפריע לאוטובוסים לנוע בחופשיות ? או אולי עדיף למקבלי ההחלטות שנרכב בין מכוניות עומדות בפקק תנועה כאשר נתיב פנויי בימין הדרך. מדוע לא להתיר נסיעה בשוליים ? האם יש כאן הפרעה למישהו ? או אולי גם כאן מעדיפים שנרכב כאשר מכוניות צמודות אל הרוכב מלפנים ומאחור בצורה המסכנת אותו. כבר אמרנו שבכמעט 70% מהתאונות בהן מעורבים אופנועים ורכבים הרוכב אינו אשם. ישנן מספר הצעות להגדלת הבטיחות בכבישים לרוכבי הכלים הדו-גלגליים, הצעות מעשיות, רלוונטיות למציאות היום יומית בכבישי הארץ. לימוד הרכיבה על אופנועים וקטנועים בארץ אינו עומד בקנה אחד עם המציאות התחבורתית של הכלים החדישים. תעריפי ביטוח החובה (נושא מרתק בפני עצמו) אינם מחושבים בצורה נכונה, ויקרים לעין שיעור מהערך האמיתי שלהם. דרגות הרישוי אינן רלוונטיות, ואינן תורמות לביטחונם של הרוכבים החדשים. אך כנראה שבעיני האנשים במשרד התחבורה, משרד האוצר, ומשרד המשפטים, חייו של אופנוען שווים 8 חודשי מאסר בפועל. על דברים פעוטים מנטילת חייו של אדם כבר שילמו יותר בבתי המשפט. עד מתי ?
