כמה שאלות

[אמא של ים]

כמה שאלות

הראשונה: יש לי שתי בנות, בת שש ובת שלוש. באופיין הן שונות לחלוטין זו מזו - הבכורה שקטה ומחושבת, הקטנה כדור מרץ ואנרגיה. בדרך כלל יש בינהם יחסי אחיות סבירים ומעלה, אפילו טובים. לאחרונה, בכל פעם שהקטנה מציקה לגדולה, הגדולה מודיעה לי או לה, שהיא שונאת אותה. מאוד צורם לי לשמוע את זה ואני בטוחה שגם לקטנה זה מאוד לא נעים (רואים על הפנים שלה). ייאמר, שהקטנה בהחלט מסוגלת לשגע פילים (ואת אמא ואבא ואחותה גם

), אבל בכל זאת האמירות צורמות לי. כשזה קורה אני מנסה להגיד לגדולה, שאני מבינה שהיא מאוד כועסת על אחותה אבל היא מדגישה שהיא שונאת אותה. איך להתמודד עם זה? ברור לי שבאותו רגע היא אולי באמת מרגישה שהיא שונאת אותה, אבל פעמים רבות זה ממש מחמם את הלב לראות אותן יחד, כמה הן אוהבות. השניה: לבת הבכורה דמיון מפותח במיוחד. לפעמים, כשהיא חוזרת מבית הספר, יש לה כל מיני סיפורים, שברור לי שהם מומצאים (או אם נדייק, שהם אכן התרחשו, אבל בדמיון שלה ולא בשום מקום אחר). למשל היום. היה להם crazy hat day, כשמו כן הוא - צריך היה לבוא עם כובעים מוזרים. היא בחרה עם איזה כובע ללכת והלכה איתו בשמחה בבוקר. כשאספתי אותה, היא גם הייתה איתו. בשיחה בדרך הביתה היא סיפרה שהיה בגן מופע של ילדי בית הספר, שבמהלכו הילדים לעגו לכובע שלה ועמדו כולם והרביצו לה. שאלתי איך הגיבה והיא אמרה שאמרה למורות אבל שהילדים הרביצו גם לגננות ושבעצם זה קרה בגינה ולא הייתה אף גננת בסביבה. ברור לי שלא קרה דבר כזה. השאלה איך אני מגיבה לזה. עד עכשיו במצבים כאלה נהגתי לשאול שאלות ו"זרמתי" עם הסיפור כאילו הוא אמיתי, עם הצעות איך להגיב וכו'. היום אחרי שהסיפור קיבל תאוצה והתפתח ממש לממדים אדירים, שאלתי אותה אם הכל התרחש באמת או בדמיון שלה והיא אמרה שככה זה היה באמת. הייתי שמחה לשמוע דעתכן על שתי השאלות.

 

[תּמר]

בעניין השנאה

הייתי מנסה לתת לה מילה אחרת, כי אני מאמינה ששימוש במילה אחרת יכול לשנות גם את התפיסה. לדוגמה: לומר אני כועסת או מרוגזת, או כל ביטוי אחר שיעזור לה לבטא את הכעס, בלי להרגיש שחוסמים את הרגשות שלה. לדוגמה, כאשר הגדולה אומרת לקטנה אני שונאת אותך, לשאול את הגדולה: את כועסת עליה כי עשתה כך וכך? ולהסביר לקטנה שאחותה עצובה כי הדבר הזה הרגיז אותה (בקיצור - לגשר). לאט לאט, נסי לתת להן להבין אחת את השניה באותו אופן, והטמיע בביתך הגדולה מילים אחרות. בעניין הדמיון. בני בן החמש++ גם כן בעל דמיון, ומספר לי המון פעמים סיפורים דמיוניים עם קשר קלוש (אך קיים) למציאות. אני בד"כ אומרת לו שאני מבינה שזה סיפור שלא באמת קרה, או באמת קרה - אבל בדמיון שלו, וכל מיני משחקי-מילים כאלו שאומרות שהדמיון המציא ולא המציאות (יש לו גם חוש הומור, ולכן גם אם אומר לו "זה באמת קרה" הוא יבין שאני צוחקת). בפעמים הראשונות לקח לו זמן להסכים איתי שזה לא ממש קרה, אבל עכשיו הוא כבר מספר לי סיפור, ולאחר שאני מאזינה לו ולא אומרת מילה על הקשר למציאות, הוא מסביר לי שזה קרה בדמיון שלו. נראה לי שלא תמיד ילדים יודעים להבדיל בין דמיון למציאות. בגיל שש כבר אמורים להבין זאת, אבל יש ילדים עם עולם דמיוני מפותח מאוד גם בגיל הזה, והם נשבים בו. נראה לי שחשוב להדריך אותם כדי להבין את ההבדל. ועניין נוסף: כאשר ילד מספר סיפור אמוציונלי כזה (עם הרבצות וכדומה), זה מראה משהו - גם אם זה לא קרה. יכול להיות שיש לה חשש מהילדים בגן, פחד מסיטואציות חברתיות וכדומה, ונראה לי שחשוב להבין מאיפה זה בא, כדי לעזור לה להתמודד עם החששות, ולדעת איך להגבר על מצבים מפחידים.

 

[אמא של ים]

אין לי ספק שיש קשר קלוש אך קיים

למציאות. היא סופגת את כל מה שקורה סביבה, גם אם זה לא מופנה אליה. בימים האחרונים היו בכיתה כמה מקרים של בנים מתקוטטים (לא משהו רציני, פשוט מריבות של בנים) ואני יודעת שהיא לקחה את זה מאוד ללב. תודה על התשובה.

 

[irisgh]

נשמע לי שהגיע הזמן להדגיש נפרדות

בשני המקרים, יש משהו דומה. היא משתפת במשהו שלה. פנימי. הראשון זה רגשות. השני זה פנטזיות (לרוב לפחות). הייתי אומרת שהגיע הזמן להדגיש את ההבדל בין מה שהיא מרגישה (, חושבת, מדמיינת, היתה רוצה, וכיוב') בינה לבין עצמה, לבין מה שהיא אומרת לאחרים. יש פה שני גבולות, ששניהם מתפתחים עם הגדילה: בין עצמי לאחר, ובין דמיון למציאות. שניהם כרוכים זה בזה. אם אתם בחו"ל, אני בטוחה שה'צביעות' הזו היא בכלל השרדותית ומתאימה תרבותית. זה מזכיר לי ששמעתי מאוזן שלישית, שאמא אמריקאית אומרת לבנה: 'אל תגיד לו שאתה לא רוצה לשחק איתו. תגיד לו - אשחק איתך אח"כ'... (-/ אבל גם בארץ. אתה לא אמור להגיד כל מה שעולה לך על קצה הלשון. בכל אופן, לגבי השנאה: אפשר להגיד: כרגע את מרגישה שאת שונאת את XXX. אבל ל XXX מאוד לא נעים לשמוע את זה. אז תחשבי את זה בשקט. אם יהיה לך משהו להגיד בקשר ל XXX שיכול לעזור, את יכולה להגיד. למשל, אם את רוצה לבקש מ XXX לשחק בשקט, את יכולה לנסות. אבל אם את שונאת אותה כרגע, זה בסדר, אז תחשבי את זה לעצמך, תציירי את זה, תגלי בשקט לבובה. אבל לא בקול רם ולא ליד XXX, כי היא נעלבת. אם זה יראה לך מבהיר (ולא סתם מסבך בעודף טעינות רגשית) את יכולה אפילו להזכיר לה סיטואציה בה היא נעלבה ממישהו שאמר עליה משהו באופן הזה: 1. את לא מכחישה את רגשותיה. 2. את לא משתפת פעולה עם השימוש האכזרי שהיא עושה ביכולת להגיד את זה. לא מסכימה להיות בת ברית שלה מול XXX או להפך. 3. את מחנכת אותה שאמנם להרגיש אפשר כל דבר, אבל יש לבחור דרכים מתאימות, וסביבה חברתית מתאימה, לבטא את הרגש. לגבי הגבול בין דמיון ומציאות: מצד אחד, כיף לנו להיות קרובים כל כך. קרובים אפילו לפנטזיות שלה. מצד שני, לאט לאט, צריכה להתגבש אבחנה בין הדמיון והמציאות. משחק בריא, הוא משחק, שכשרוצים יודעים שהוא משחק. ואפשר להגיד 'פוס'. מה באמת קורה כשאת מתיחסת בהומור? (יניב חצי מגילה. אבל כשהוא מתחיל להגיד שטויות כאלה, אני לפעמים ממשיכה את זה בהגזמה ברורה, ושנינו מתפוצצים מצחוק. ). כשאת שיתפת פעולה עם המשחק, בעצם אמרת לה, שהתחום הזה שהוא בין לבין, שיש בו קצת מציאות והמון דמיון, שייך לקשר שלכם, של אמא ובת. אבל, אולי הגיע הזמן, שבו תתחילי להשאיר את עולם הפנטזיות, לה. באופן פרטי. שלא תהיי כל כך חלק מזה. אני בטוחה שאת כנראה אדם זורם, יצירתי, לא בדיוק אובססיבי וקונקרטי. כי אחרת לא היית זורמת עם זה עד היום. אבל יכול להיות שעכשיו, את צריכה להתחיל להיות קול המציאות. איך עושים את זה? קודם כל, לא מאפשרים כל כך. אם היא מתחילה ב'סיפורי סבתא', פשוט לא מעודדים אותה להמשיך ולהמציא. שנית, מתיחסים בחוץ להבדל בין 'במשחק', 'בכאילו', 'ב...', לבין 'באמת'. אפילו לפי המחמירים, האנתרופוסופים למשל, סביבות גיל 6-7 הוא הזמן להתעורר מעולם הילדות, שבו הגבולות בין מה 'באמת', למה 'אולי לא', מטושטשים, ולהתחיל לשאול את השאלה - זה קרה באמת?

 

[אמא של ים]

אהבתי את מה שכתבת בעניין אמירות

השנאה. אני אנסה לראות אם זה עובד..

 

[Shellylove]

מותר להעיר משהו?

קצת מטריד אותי מה שהיא המציאה בסיפור- התוכן שלו. יש לך רעיון למה שהיא תמציא מעמד כזה של השפלה וכאב שלה? אולי אני נסחפת בפרשנויות פסיכולוגיסטיות אבל נשמע שאולי היא לא מרשה לעצמה להוציא החוצה צדדים "רעים" מאחר והיא ה"ילדה הטובה" בבית (וכשהיא כזאת היא ודאי זוכה לתשבוחות וחיזוקים) וה"אני שונאת אותה" זהמשהו שכן עולה מתחת לפני השטח. אולי צריך לנסות למצוא דרכים אחרות שיאפשרו להתפרק ולשחרר אגרסיות? לתת לגיטמציה גם לרגשות השליליים שלה? אולי שני הדברים קשורים יחד? [ושוב סליחה אם חדרתי או אם נסחפתי]

 

[irisgh]

ועוד סיפורים ../images/Emo13.gif

יניבי בן שלוש ומשהו. היום שמנו לב להמון חבורות שמעטרות את רגליו. אבא שאל מאיפה הפצע. 'זה לא פצע, זו כוויה', ענה. ואיך קרתה הכוויה? יניבי - עפתי ברוח רחוק ונפלתי. אבא - עפת ברוח? יניבי - כן. אבא מבודח - איך עפת, על מקל של מטאטא? יניבי - לא. פרשתי כנפיים, ועפתי. ככה. (תוך שהוא מנופף בזרועותיו מעלה ומטה..).