כמה שאלות:
הי רותי! בהמשך לשרשור למטה לגבי מחלות רציתי שקצת תרחיבי בעניין: פעם כתבת שאנו לא אמורים למות ממחלה, שמחלה זה כמו "פתחי מילוט" שהנשמה קבעה לעצמה לפני הירידה בגוף הפיזי- הבנתי נכון? אז בעצם כולנו במהותנו אמורים למות בשיבה טובה? מה לגבי תאונות (האם הן גם פתחי מילוט או התמודדות שהנשמה בחרה מראש)? מה עם אנשים מבוגרים מאד שלקראת סוף חייהם לוקים בשבץ, או בסרטן- זה לא בחירה של הנשמה?טיפלתי פעם בקשיש שכל חייו היה מאד אינטלקטאל ידע ואהב המון שפות, היה זה ששולט בכל ענייני המשפחה, בתקופה שבה הכרנו הוא חטף שבץ, הדבר הראשון שנפגע הייתה יכולת הדיבור שלו- הוא התקשה להתבטא, התבלבל בין כל השפות והיה מאד מתוסכל מכך, לאט לאט נהיה גם פחות עצמאי, נזקק ליותר עזרה בדברים הבסיסיים של החיים, ראיתי כמה קשה לו, כמה הוא שבור מכך שהדבר שהיה הכי חשוב לו בחיים (שליטה) מתחמק לו בין האצבעות. "הסברתי" את זה לעצמי שלקראת סוף החיים בזיקנה אנשים הרבה פעמים מקבלים בצורה מזורזת (שלא נאמר כואבת) את השיעורים שטרם הספיקו ללמוד, האם אנו בוחרים את השיעור שנחווה לקראת המוות? אבי נפטר כשהייתי בת 11 ותמיד חשבתי שאני כנשמה בחרתי להיוולד לאב שימות כחלק מההתמודדות והשיעור שעלי לעבור אבל בעצם אם זה היה רק "פתח מילוט" אז לא יכלתי לבחור בזה כנשמה, לא? (אגב אם אני אעזוב את הרמה הרוחנית זה גם טיפה מעליב שלמרות היותו במשפחה אוהבת ולמרות זה שהייתה לו בת שכל כך אהבה אותו נשמתו בחרה לצאת בפתח מילוט). ואגב לדעתי בשונה ממה שכתבת למטה גם שפעת היא סוג של התראה שקצת ירדנו ממסלולנו פשוט הרבה יותר בקטנה מסרטן נניח. כי הגוף שלנו צריך להיות מוחלש על מנת לחטוף וירוס (אנחנו הרי מתמודדים בכל יום עם המון חיידקים ווירוסים בסביבתנו ולא בכל יום חולים בשפעת או בדלקת גרון לדוגמא), וההחלשה הזו באה בדיוק במקומות של עומס יתר בחיים, לחץ, עצב, עצבים- כלומר כשאנו לא באיזון אנו חשופים יותר ולכן גם נהיים חולים במחלות הקלות. אולי אפשר לראות בהן כאיתותי אזהרה מינאטוריים
. ושאלה אחרונה לא קשורה, רציתי לשאול מה האינטרס של ישויות שהן לא המדריכים הישירים להתחזות וליצור עימנו קשר דרך תקשור? סליחה על ההצפה ותודה מראש נ.ב ראית את המסר ששלחתי לך?
הי רותי! בהמשך לשרשור למטה לגבי מחלות רציתי שקצת תרחיבי בעניין: פעם כתבת שאנו לא אמורים למות ממחלה, שמחלה זה כמו "פתחי מילוט" שהנשמה קבעה לעצמה לפני הירידה בגוף הפיזי- הבנתי נכון? אז בעצם כולנו במהותנו אמורים למות בשיבה טובה? מה לגבי תאונות (האם הן גם פתחי מילוט או התמודדות שהנשמה בחרה מראש)? מה עם אנשים מבוגרים מאד שלקראת סוף חייהם לוקים בשבץ, או בסרטן- זה לא בחירה של הנשמה?טיפלתי פעם בקשיש שכל חייו היה מאד אינטלקטאל ידע ואהב המון שפות, היה זה ששולט בכל ענייני המשפחה, בתקופה שבה הכרנו הוא חטף שבץ, הדבר הראשון שנפגע הייתה יכולת הדיבור שלו- הוא התקשה להתבטא, התבלבל בין כל השפות והיה מאד מתוסכל מכך, לאט לאט נהיה גם פחות עצמאי, נזקק ליותר עזרה בדברים הבסיסיים של החיים, ראיתי כמה קשה לו, כמה הוא שבור מכך שהדבר שהיה הכי חשוב לו בחיים (שליטה) מתחמק לו בין האצבעות. "הסברתי" את זה לעצמי שלקראת סוף החיים בזיקנה אנשים הרבה פעמים מקבלים בצורה מזורזת (שלא נאמר כואבת) את השיעורים שטרם הספיקו ללמוד, האם אנו בוחרים את השיעור שנחווה לקראת המוות? אבי נפטר כשהייתי בת 11 ותמיד חשבתי שאני כנשמה בחרתי להיוולד לאב שימות כחלק מההתמודדות והשיעור שעלי לעבור אבל בעצם אם זה היה רק "פתח מילוט" אז לא יכלתי לבחור בזה כנשמה, לא? (אגב אם אני אעזוב את הרמה הרוחנית זה גם טיפה מעליב שלמרות היותו במשפחה אוהבת ולמרות זה שהייתה לו בת שכל כך אהבה אותו נשמתו בחרה לצאת בפתח מילוט). ואגב לדעתי בשונה ממה שכתבת למטה גם שפעת היא סוג של התראה שקצת ירדנו ממסלולנו פשוט הרבה יותר בקטנה מסרטן נניח. כי הגוף שלנו צריך להיות מוחלש על מנת לחטוף וירוס (אנחנו הרי מתמודדים בכל יום עם המון חיידקים ווירוסים בסביבתנו ולא בכל יום חולים בשפעת או בדלקת גרון לדוגמא), וההחלשה הזו באה בדיוק במקומות של עומס יתר בחיים, לחץ, עצב, עצבים- כלומר כשאנו לא באיזון אנו חשופים יותר ולכן גם נהיים חולים במחלות הקלות. אולי אפשר לראות בהן כאיתותי אזהרה מינאטוריים
