כמה פעמים

[מביטה בצד]

כמה פעמים

ספרת עד עשר ושום דבר לא קרה?????? קטע מסויים מתוך שיחה שהיתה היום בצ´אט הביא אותי לחשוב. כמה פעמים רציתם משהו, ולא היה לכם האומץ לנסות לעשות אותו? כמה פעמים רציתם מישהו/י ולא היה לכם האומץ לפנות אליהם? כמה פעמים חלמתם לשנות עיסוק ולא היה לכם הכוח לעבור את תהליך השינוי? כמה פעמים התחלתם לבצע שינוי כזה או אחר בחייכם,"נשברתם" באמצע וחזרתם למצב הקודם? כמה פעמים רציתם משהו ולמרות שכולם מסביב אמרו לכם שזה בלתי אפשרי, הוכחתם לעצמכם וכולם שכן, זה אפשרי? כמה פעמים הרמתם כבר ידיים ופתאום משהו השתנה והדברים הפכו להיות פשוטים כל כך? ועכשיו אני אהיה גם הראשונה שאענה

ישנם לא מעט שינויים, תקוות, רצונות, שלא הצלחתי לארגן בתוכי את הכוח לעשייתם והפיכתם למציאות. אבל שינוי אחד כזה עשיתי כנגד כל הסיכויים. אחרי עשר שנים בתחום עבודה מסויים, החלטתי שעוד רגע אחד שם, ואני מאבדת את שפיות דעתי. עזבתי את העבודה, הלכתי ללמוד תחום שונה לחלוטין. לצערי הרב, כבר בחודשים הראשונים, הבנתי שעשיתי טעות חמורה. התחום היה התחום שרציתי, המקצוע הראשי, ממש לא עניין אותי. מוסד הלימודים היה מחורבן לטעמי. כמעט הרמתי ידיים, כמעט חזרתי לאותו תחום עבודה שידעתי שאני לא אוהבת. ממש לפני חזרה לאותו תחום, נתקלתי במסלול לימודים שנראה היה לי שהוא בדיוק מה שחיפשתי כל הזמן. נרשמתי, התחלתי ללמוד, אמנם זה ממש בשלבים ראשונים, אבל נראה לי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה. גם היום, האנשים מהתחום המקצועי שממנו באתי, מרימים גבה, על השינוי של 180 מעלות שביצעתי בחיי. אבל אני לא ויתרתי והיום סוף סוף יש לי תחושה שאני בכיוון הנכון. ומה אתכם?

 

[ימית2000]

איה כייף

לענות על הודעה כזאת הבוקר מה שכתוב עשה לי מחשבות טובות... ופחות טובות... על הפחדים משינויים על האומץ שמגיע ואז פתאום אולי... רואים שלא היה מתאים... גם אני משננת לי מנטרה בשנים האחרונות, שהמקצוע שבחרתי בגיל 20 לא חייב לשרת אותי עד 120... והבשילה בתוכי החלטה לאיזה כיוון לפנות, שהוא באמת שונה מתחום העיסוק שלי היום, ואני לומדת. לא יכולה לעזוב הכל ולהתמסר רק ללימודים (משפחה, פרנסה וכו´) אבל בחרתי את המסלול שניתן להתקדם בו, ואני נהנית מכל רגע. ייקח לי כמה שנים טובות, אבל סימנתי מטרה ואני בדרך אליה, וזה ממלא אותי כוח. אנשים באמת מרימים גבה : את???? מה פתאום??? אבל בשבילי זה בכלל לא "פתאום". זה מפחיד שינויים. יש ביטחון בכאבים שמוכרים לנו, ואנחנו יודעים להמציא לעצמינו המון תירוצים נורא משכנעים למה לא להתחיל, אבל כשנסים, כשעושים גם אם זה לא בדיוק מה שייחלתי לי זה בכל זאת ממלא אותי אנרגיה חיובית וכוח ואופטימיות, שניתן לשנות שהכדור בידיי שאני חיה!! בוקר טוב ישראל

 

[גלית34]

המון פעמים ספרתי גם עד עשרים../images/Emo20.gif

ושום דבר לא קרה.

 

[חברת מועדון היחידה]

כל מי שסופר ולא קורה ../images/Emo31.gif

מי שסופר מי שחולם מי שממתין מי שעומד ימשיך בכל אלה מן הסתם כי זה מה שנכון לו לאותו רגע ומי שמקבל החלטה דברים יתממשו לו, כך או אחרת, משהו יקרה, החיים יזוזו, תגענה תחושות ושמחה ופעילות "רק" צריך להתגייס ולאסוף את עצמך לקראת היעד שלפעמים הוא קל ולפעמים הוא לא - ואולי כאן הבעיה כולה לא תמיד קל לאזור אומץ להכריע בין היש והאין בין הכן והלא לפעמים מבלבל, מפחיד, מרתיע לפעמים בוחרים שלא לעשות צעד מחשש לפעמים זו החלטה נכונה ולפעמים לא מה שנראה לי בכל אופן הוא לדעת שההחלטה שהתקבלה אז היתה נכונה לתקופתה ועכשיו אפשר וכדאי לקבל החלטות נוספות אולי שונות שגם הן, יתכן, יהיו נכונות ויביאו בחובן תקווה ולפחות איזושהי תשובה. מזכיר לי את הסיפור שג´ון לנון נכבש ע"י יצירתה של יוקו אונו בתערוכה שהציגה בה סולם גבוה גבוה שהמבקרים יכלו לטפס עליו, ובסוף הטיפוס התלול, גבוה מאוד, ובקטן מאוד, נכתבה המילה "כן".

 

[המסע לעבר הקשת]

גליתי, לא למדת שסופרים 21,22?../images/Emo3.gif

 

[האלי]

Life is about choices

זה המשפט שמניע את אחי. והוא מצטט לי אותו חדשות לבקרים. אבל אני, לפעמים מהחלטה ולפעמים פשוט מסטיכיה, נותן לחיים להוביל אותי, כמו חותר קיאק בנהר, אני מנסה להמנע מלהתקל בסלעים הגדולים באמת. עדיין לא יודע להגיד לך בוודאות אם בגיל שישים או שבעים אצטער על הדברים שלא עשיתי או שאשמח על הדברים שכן עשיתי... בינתיים, אני חושב שאני אוהב את הערוץ שבהם זורמים חיי. גם אם יש נושאים שבהם הנהר שלי עשה עיקוף גדול, גדול מאד... בסוף הוא הביא אותי למקום שבו אני רוצה להיות. היום שוב החיים מכוונים אותי לדרך קצת אחרת, שונה, חדשה... בינתיים אני הולך בה למרות שאני לא נהנה מכל רגע (זו גם הסיבה שאני נמצא פה הרבה פחות) אני הולך בדרך ומסתכל לאן היא מביאה אותי... בסוף, הכל לטובה. שלך, האלי.

 

[ענת הגדולה]

אחיך צודק - האלי !!!

לגבי הבחירות שאנחנו עושים בחיים..... גם אני במשך תקופה ארוכה נסחפתי עם הזרם לפעמים אפילו שקעתי בביצה של רחמים עצמיים. כשהיה לי קשה האשמתי את כל העולם לא עצרתי לבדוק למה? כשיום אחד, לאחר תהליך מעמיק הבנתי חלק מהסיבות לקשיים שלי החלטתי "לקחת את עצמי בידיים" ולטפל בהם. ואז גם גיליתי, שאני אחראית למה שקורה לי שאני יכולה לבחור לשנות - אם רק ארצה שיש גם דרך אחרת, אפשר בעבודה אינטנסיבית לשנות, לשפר, ללמוד ולהתקדם. היום, שוב עומדת לפני החלטה חשובה הולכת לעשות הסבה מקצועית בחרתי במקצוע מסויים משיקולים של כדאיות כלכלית וגם מתוך שכנוע עצמי שאהיה טובה במקצוע אבל נטיית הלב - ללמוד משהו אחר מקצוע שקוסם לי, ואני יודעת שיותר מתאים לי אבל לא מובטחת בו עבודה. וההתלבטות קשה, במה לבחור????

 

[האלי]

הכל קבוע והרשות נתונה

לכאורה תרתי דסתרי, ובכל זאת. הפירוש שאני נתתי למשפט הזה הוא שלא ממש משנה באיזו דרך תבחרי בסוף תגיעי למקום שאת מכוונת אליו. אפשר להגיע לכיכר מלכי ישראל (רבין) דרך שדרות חן, דרך רח´ אבן גבירול, גם רחוב בלוך ושדרות בן גוריון מגיעים לכיכר. אז לא ממש חשוב באיזה רחוב תבחרי, מהר יותר או לאט יותר קשה יותר או קל יותר. בסופו של דבר תגיעי למקום שאליו את מכוונת. לכן אני אומר שלא משנה מה תבחרי לעשות, ובלבד שתשאפי לעשות מה שאת עושה הכי טוב שאפשר. שלך, האלי.

 

[ענת הגדולה]

../images/Emo45.gif משתדלת לעשות הכי טוב שאפשר

 

[ארתמיס]

אני מרגישה החמצה מתמדת...

אומרים שהגורל הוא האופי והאופי הוא הגורל אז כנראה בגלל האופי שלי אני מאדאם באטרפליי מזכירה לכם פשוט לפעמים אני נזכרת שיש גורמים עויינים ברשת שלא הייתי רוצה ששמי יצוץ להם מיד לעין לכן נכנסת ללבוש ארתמיס ואולי גם השם הזה יוצר את הגורל אז איפה הייתי? כן זו סוגיה עוצמתית מאד העניין של הכוח לשנות קשה לי מאד מאד לעשות שינויים יש לי פחדים וחרדות איומים ופעמים רבות אני מוצאת את עצמי תקועה ככה בין העולמות לא פה ולשם שם לעשות מהלך אחד גדול לוקח לי לפעמים עשרים שנים מה שאדם אחר יכול לעשות תוך חצי שנה נניח בהחלט צריך לקחת סיכונים אבל לפעמים בגלל זה צריך לוותר על המון דברים ולא תמיד אתה יודע אם זה כדאי אני קוראת פעמים רבות לאלוהים אולי זה האלוהים שבתוכי ומבקשת תשובה - לקבל איזה כיוון החלטה ואני נשארת פעמים רבות באפלה... היום כשאנחנו "מזדקנים" וכשהעולם שייך לצעירים הרבה פחות אפשרויות פתוחות בפנינו וגם הכושרים שלנו הולכים ומתמעטים והזכרון כבר לא מה שהיה הרי מיום שאנחנו נולדים הראש והגוף בנסיגה מתמדת אז עם הכל הנסיגה הזאת להתחיל דברים חדשים ולהיות וללמוד דברים חדשים ולגייס את תעצומות הנפש והכוח והכסף אוי חלושעס

 

[סמי פוליטורה]

לידיעת מביטורה ושאר הסופרים עד עשר:

לא תמיד כדאי לספור עד עשר, בוודאי לא עד עשרים, כמו שמישהי אחרת סיפרה, לפעמים החוכמה האמיתית היא לא לספור בכלל - וללכת אחרי תחושת הניצוץ או ההבזק הריגעי שצץ במוח. אם תבדקי את ההסטוריה של כל ההצלחות הגדולות באמת - של כל הרעיונות הגדולים, של כל ההמצאות המופלאות, של כל הפיתוחים הנדירים, של כל היצירות הגדולות, ושל כל ההתגשמויות היותר מפתות - יסתבר לך שאיש מהעומדים אחריהם לא ספר אפילו לא עד מיספר אחד - אלא תפס את ה"התגלות" הספונטנית הראשונית - ורץ איתה קדימה. כל השאר הם לרוב טכנוקרטים שהצלחתם מגיעה להם - נכון: גם זה הישג בזכות עצמו - בזכות הישבן שלהם. כלומר בזכות סתם התמדה אפורה. אגב, לא כולם יודעים שאפילו מחבר הביטוי המיתולוגי הזה - רפי פרסקי עצמו - אפילו הוא עצמו אינו רשאי להתלונן שהוא ספר עד עשר ושום דבר באמת לא קרה לו - כי הוא עצמו, אכן, רק ספר וספר - ולא עשה עם עצמו יותר מזה. מאז 1989, כשחיבר את "כמה פעמים ספרת עד עשר" - הוא לא ממש הטריח את עצמו בפיתוח הקריירה שלו, אלא החל לעסוק קצת בנגרות, קצת בניהול קיוסק, ואח"כ היה מעורב באיזה פאב באלנבי, ואפילו התגאה פעם כמה העדיף לבלות את זמנו בים: שנים ארוכות התבטל בין הגלים. אולי בגלל זה הצליח לו גם הלהיט השני שלו - "מיליון דולר". הדרך האולטימטיבית שלו לנחם את עצמו, שמרוב לספור עד עשר - בסוף הרים את המכה של המיליון. ועוד אגב: יש כאלה שסופרים ל א ח ו ר עד עשר. להם - זה בדרך כלל כן מצליח.

 

[ארתמיס]

האלי האלי קצת חבל לי../images/Emo24.gif

שאתה כותב פה פחות טוב שהבאת את הסיבה בשביל מטרה חשובה בחייך נשמח להתגעגע אליך ולמאור המחשבה הרוחנית העמוקה והמעשירה שלך העיקר שתהיה לך הדרך טובה ומעטירה ומלמדת וגם מתגמלת בסופה ואם תתפנה קצת יותר במהלך הדרך אנא חזור ותעניק לנו מטובך

 

[פנטזיה נשית]

לא מעט פעמים

במהלך חיי החלטתי שמיציתי ורוצה משהו חדש ומסעיר ההתלבטות היתה מאד גדולה בפעם הראשונה פחותה בפעם השניה ואחר כך הבנתי שאני יכולה לעשות כל מה שרוצה רק צריכה לתת לעצמי את המרחב והזמן וללכת קדימה אני מאד מאושרת ע כל השינויים שעושה פעם בכמה שנים בחיי הקריירה שלי יודעת שאנשים סביבי תהו לפעמים אם אני לא יציבה יודעת שהיום הם מבינים שאני לעצמי עשיתי את הדבר הנכון חלק אפילו מתקנאים חלק מנסים לשאוב ממני כוחות אני לא פוחדת משינויים ולא מאתגרים וחייבת לומר שהמתח הזה והלמידה הבלתי פוסקת מניעים אותי שמחה שגילית את הנתיב

 

[מביטה בצד]

לעשות מעשה

יש משהו במה שכתבת פנטזיה, שהאיר לי זווית חדשה. "ההתלבטות היתה מאד גדולה בפעם הראשונה פחותה בפעם השניה ואחר כך הבנתי שאני יכולה לעשות כל מה שרוצה רק צריכה לתת לעצמי את המרחב והזמן וללכת קדימה " גם אצלי השינוי לא היה השינוי הראשון שעשיתי בחיים. כשעזבתי את העבודה, כבר היה לי נסיון בעזיבה של מקום עבודה קודם. האם זה שכבר עשינו פעם צעד דומה, מקל על עשיית המעשה? או האם כל פעם הקושי לבצע הוא אובייקטיבי ביחס למכלול נסיבות חיינו באותה תקופה?

 

[פנטזיה נשית]

אמת, הנסיון המצטבר

וההצלחה שהביא איתו הם המאפשרים לנו להמשיך בביטחה אחרת יש איזו נסיגה אבל קודם כל צריך לזכור כי האמונה שלנו בעצמנו וביכולתנו ואולי מעבר לזה האמונה שלנו שמגיע לנו משהו טוב יותר עבור עצמנו היא המנחה אותנו

וכמובן אין להתעלם מהלבטים אבל מי שאוהב שינויים או מוכן לשלם מחיר כלשהו כדי לשנות ואולי להגיע ליותר יודע להתגבר עליהם

 

[אטיוד5]

ביצעתי כמה שינויים מז´ורים בחיים ..

אבל כולם נבעו מתוך זרימה. מתוך שנסחפתי עם הארועים. בדרך כלל, לא מתוך מחשבה שהנה, זה מה שאני רוצה לעשות, ואני אעשה אותו. הדברים הגדולים באמת לא קרו לא בדרך הזאת. הם הזדמנו לי באופן מקרי לגמרי. למשל, בגיל 25 נסעתי ללמוד בארה"ב, הכל בגלל מכתב מקרי שקיבלתי מחבר שהזמין אותי שמה. נכון שחשבתי על האופציה הזאת - אבל רק אחרי שהוצגה בפני. זה משהו ששינה את חיי לא ב- 180 מעלות אלא ב- 900 מעלות. (תעשי חשבון - זה 180 מעלות ועוד 2 סלטות שלמות, חחח) הזדמנויות עסקיות - כשמן כן הן - הזדמנויות. זה לא שיושב הבן-אדם ומחליט שעכשיו הוא רוצה לגדל יהלומים מתחת לפני המים. בדרך כלל זה משהו שנקרה בדרכו, ואז הוא חושב אם כן או לא, אם טוב או רע. למצוא בן/בת זוג. אותו דבר. במקרה פגשת אותה במכולת/בדיסקוטק/במסע בנפאל. זה לא משהו מתוכנן. נכון, היית בשל, אפילו יצאת בחיפושים. גילית יוזמה. אבל הפרטים הסופיים, הפרטים האלה מקריים. אז רצית ללמוד נושא כזה או אחר. ואם במקרה לא היה מזדמן קורס בדיוק באותו מקום וזמן? מה אז? ועוד משהו - ההחלטות האלה לעיתים אמנם דורשות אומץ. אבל זה טריויאלי. זה תמיד נכון. תמיד יש אלמנט של שיקולי תועלת, דהיינו, סיכוי מול סיכון. אם היית יודעת שאת מסכנת את חייך הפיזיים בהסתברות 98% - האם היית הולכת ללמוד? סביר להניח שלא. אני זוכר שבסוף כיתה ח´ זימנו אותי עם אימי לבית הספר כדי לדון ב"מה לעשות עם הילד? " . ריאלי? הומני? מקצועי? המסקנה מתוך המבחנים שעשיתי היתה ש"הילד יכול לעשות כל דבר. מתאים להכל". נו, אז מה עושים? עד היום אני לא יודע מה אעשה כשאהיה גדול. ואני כבר מתחיל להיות קטן בכלל.

 

[ארתמיס]

מוסיקת המקרה....אטיודי.....

 

[פ י ט ר פן]

בהצלחה

 

[מייקי69]

אני אוהבת את הדגירה

לא כל כך את עצם הדגירה, אלא את הנקישות הראשונות החלושות, של איזו החלטה או שינוי שהולך לקרות לי. זה מסתובב בבטן, מתבשל, מתבשל, בלי שבכלל אבין איזה צלם תהיה לה להחלטה ואיך היא תראה. איך אני אוהבת את זה, שיו!!!!!!!! יושבת, מקשיבה לקרביים. אין לי מושג מה יגידו לי. אין לי מושג. אף פעם אין לי. ואני יודעת שתיכף זה יבוא. ואני מחייכת לעצמי, כי אני יודעת שבסוף אני אפתיע את עצמי ו... טראח !!! הפתעה!!! שינוי! אני אוהבת שינויים, למרות שקצת יותר פחות קל לי איתם

לספור עד עשר? הרבה פעמים לא ספרתי. הרבה פעמים נפלתי על הפרצוף. לא מתחרטת. אבל גם לא יכולה להגיד באופן חד משמעי אם זה טוב לקפוץ, או עדיף קצת לספור לפני... כן, ויש רגעים שאני יכולה לדגור ימים וחודשים... וכלום לא נובט מתוכי. הריון מדומה.... עצוב, אבל גם זה קורה. מייקי של אחרי הריון מדומה - לקראת הנביטה.

 

[ראש בעננים]

יותר מדי פעמים

שאלה שקשה לחשוב עליה - מזכירה את כל הנשכחות. אבל שווה להסתכל קדימה ולא להשאר עם תחושת הפיספוסים.