כמה עוד

[skiper63]

כמה עוד

שנאה עצמית/גועל עצמי/סלידה מעצמי. תגדירו איך שתרצו. זה מתיש אותי. וזה לא עובר, לא נראה שזה יעבור. זה יכול להרגע קצת, להיות קצת פחות חזק, לפרק זמן מסוים, של חודש חודשיים, אולי אפילו שלושה. אבל זה תמיד חוזר, במלוא הכוח. מה שקשה זה שאין לזה טריגר, הכל סבבה. וחרא לי עם עצמי, ממש סתם ככה. וזה הרבה יותר קשה להתמודד עם שנאה עצמית בלי להוציא את זה על עצמי. באמת. כאילו, מה אני אמורה לעשות עם זה? לדבר על זה בטיפול. לעבוד על זה בטיפול. יופי, אני עושה את זה כבר שנים, זה לא עוזר לי לאהוב את עצמי יותר. אני מנסה, באמת מנסה. ותמיד חוזרת לאותה נקודה. זה לא התחושה של "לא מספיק טובה". זו בין היתר התחושה של לא טובה. כאילו הנוכחות שלי בעולם מיותרת. הקיום שלי מיותר. זה מרגיש לי דרך בלי מטרה, אני לא מצליחה לדמיין את עצמי מאושרת, עזבו מאושרת, ברור לי שרב האנשים לא נמצאים במצב אושר תמידי, אני לא רואה את עצמי מרגישה טוב לאורך זמן. נהנת, מרוצה מהחיים, בסדר עם עצמי. פשוט לא רואה את זה קורה... (ויש לי עוד כמה דברים לכתוב, אבל עדיף שלא...) (בכל מקרה, לא לדאוג, אני לא עושה שום דבר, ולא פוגעת בעצמי בשום צורה, זה פשוט מרגיש מייאש והייתי צריכה לפרוק)

 

[פרפר בתוך אגרוף]

שובר את הלב לקרוא אותך ככה.

אני לא מכירה דרך אחרת מטיפול. ואת הולכת בה, ואני מקווה שזה יתרום את תרומתו, ושהסבלנות בתחום הזה תשתלם. ומקווה מאוד מאוד שיבואו ימים שתרגישי אחרת. בעיני, את כלכך מקסימה, וראויה לכל הטוב.

 

[מחפשתאתהאור]

תרפי מעצמך. אל תהיי כל כך קשה ושיפוטית עם עצמך. תנסי לעשות רשימה של דברים שאת מעריכה בעצמך ותלכי לפיה. (אל תגידי לי אין, אני יודעת שיש. באמת) תשמרי לי עלייך!

 

[Amory]

כל כך מזדהה

אין לי על מה להתלונן אין איזה "מאורע" שמשנה את הדברים אין לאן או למי למתי להפנות את האצבע המאשימה ולא, אנשים סביבנו לא מאושרים יותר לא שייכים לעולם הזה יותר ממני לקיום שלהם אין משמעות שרק מעיני נסתרת אבל איכשהו, הם חיים עם זה ויש רגעים טובים ויש רגעים פחות והם שמחים והם עצובים אבל לא הכל נצבע בצבעי החוסר תכלית הזה הם מצליחים לקום בבוקר בלי לשאול מחדש- בשביל מה וטיפול והתמודדות ולהילחם את כל אלה אני עושה ובטוחה שגם את אין לי הרבה מה לומר חוץ מבואי ננסה להמשיך אני לא יודעת לוותר אך חשבתי על זה פעמים רבות לא לוותר במובן הדרמטי אבל להפסיק לנסות אבל איך מפסיקים לנסות? איך מוותרים? איך מרימים ידיים? מלחמה בלי מנצחים בלי מפסידים והרבה הרבה ניסיונות להצדיק את הקיום הזה הקלות הזאת של הקיום שכתבו לפני שהיא בלתי נסבלת היא גם משהו שאי אפשר לוותר עליו. תמשיכי לנסות, השדים הם בתוכך והמטרה גם היא אי שם בפנים בין הררי השנאה. צריך להעמיק. מקווה שיהיו ימים יפים יותר.

 

[קולדון]

סקיפי..

עצוב לי להבין שאת לא מסתכלת על עצמך ורואה איזו מדהימה את... איזה עיניים מיוחדות יש לך, ואת כזו יפיפיה וחמודה ומקסימה... אם הטיפול לא עוזר.. אולי שווה לעבור לטיפול מסוג שונה? איך גרמת לזה להחלש? מה את עושה כדי להלחם בזה?

 

[ג ר נ י ו ם]

סקיפ

את יודעת מה העציב אותי נורא, למרות שבעצם לא היה צריך להעציב אותי? הסוגרים שלך בסוף, שהמשמעות שלהם היא שהרגשת שאת צריכה להרגיע אותנו. ומה שהעציב אותי כל כך הוא שאת ילדה טובה כזאת (ואת באמת ילדה טובה, במובן הטוב והיפה והטהור של והמקסים ושובה הלב של המילה, אבל גם במובן שהיה לו מחיר עצום - האנורקסיה הנוראית שלך), שאת דואגת לאחרים (במקרה הזה לנו), שאת דואגת לנו שלא נדאג לך. וסקיפי, מתוקתי, אני רוצה שתדעי שאנחנו (אני) *כן* דואגות לך. לא שתעשי משהו נוראי לעצמך (למרות שכן, גם זה. אנחנו הרי יודעות שאת מסוגלת, יפתי), אלא שאת מרגישה את הדברים שתיארת כאן, ובעיקר לא מסוגלת לדמיין את הדברים אחרת. אז אני רוצה שתדעי שאני דואגת לך. שמאחורי סקיפי היפיפיה, הבריאה (לפחות - יותר בריאה) שראיתי במפגש האחרון אני זוכרת את סקיפי של לפני כמה שנים, במדי צבא והפרעת אכילה מזעזעת, עם מבט ריק בעיניים. ואני מזכירה לך אותה (למרות שאת אולי רוצה לשכוח?) כדי שתזכרי גם את שיש עוד עבודה לעשות. שיש עוד דברים לטפל בהם. שמותר לא להצליח לדמיין עכשיו, כל עוד את מחזיקה 0או כותבת כאן כדי שאנחנו נחזיק עבורך) בידיעה שיש, יש-יש-יש-יש-יש-יש חיים אחרים. את יודעת, לא שלמות, וכן, יהיו רגעים קשים, אבל יש חיים שבהם תרגישי לא רק שהנוכחות שלך לא מיותרת, אלא שהיא הכרחית. ממש הכרחית. יש חיים כאלה. וכמו שרחלי כתבה לך לפני, אני מאמינה שהדרך להרגיש את זה עוברת בטיפול. במן שילוב כזה של חיים וטיפול. ושולחת לך הרבה, הרבה, הרבה אהבה. וחיבוק גדול וארוך מאוד. טוב?

 

[ג ר נ י ו ם]

מצטערת על כל שגיאות הדפוס...