כמה מכם חולמים על זה?
על היום שבו תקומו בבוקר ועל שער המוסף הנחשב תתנוסס תמונה גדולה שתפנה לכתבה שלכם? לא סתם לכתבה שלכם, אלא לכתבת שער? אני שמחה לבשר, שיש אנשים, שזה מצליח להם. לא, הם לא צריכים להיות הבת של בעל טור אחורי נחשב. לא, הם לא צריכים להיות הבן של איש תקשורת בכיר. לא, הם לא צריכים להיות נצר למשפחת אצולה ישראלית. מספיק שיהיה להם הכשרון והרבה מאוד מוטיבציה להצליח, ואז.. כשזה יבוא, זה יבוא בגדול. אני שמחה להשוויץ בחברה שלי, חברה שמלווה אותי כבר כמעט 12 שנים, הכרנו במעריב לנוער, כבר אז היא היתה במרכז העניינים, אח"כ היא עשתה תפנית לתחום יחסי הציבור וכשהרגישה שחיידק הכתיבה בוער בעצמותיה בשבילה עצמה ולא בשביל עיתונאים שנוח להם לקבל חומר מוכן, אספה את עצמה, נסעה לעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות, חזרה למקורות, השקיעה וטחנה שעות בכתיבת כתבות לא מוערכות מספיק, בהכנת טורים שאינם פיסגת השאיפות העיתונאיות. עברו הימים וההזדמנויות החלו להתדפק על דלתה. אירועי ה-11 בספטמבר הביאו לה ידיעות וכתבות בעמודים הראשונים של החדשות, אבל כשכותבים עבור גוף גדול, כזה שמצ´פר את עובדיו הותיקים, ההמשכיות כבר לא תלוייה כל כך בך ובכישורים שלך. הימים חלפו ולא, היא לא קפאה על שמריה, המוח הקודח המשיך וחיפש רעיונות לכתבות, המוח הקודח ביצע תחקירים ובדק וחיפש ולבסוף, אחרי שעוברים את הנוהל הרגיל של נפילת כתבה פה, נפילת כתבה שם, הבוקר מתפרסמת הכתבה הראשונה שלה במוסף סופשבוע של מעריב. אז נכון, אפשר להגיד שכתבה בסופשבוע היא הצלחה מעולה, שלמען האמת, אם אתה מביא סיפור קורע לב של דוגמנית או זמר שהחליט לצאת מהארון אתה מסודר גם ככה, אבל לא, מדובר בכתבת תחקיר בנושא שטרם דובר עליו בארץ, מדובר בכתבת תחקיר שהיא לא פחות ולא יותר - כתבת שער!
על היום שבו תקומו בבוקר ועל שער המוסף הנחשב תתנוסס תמונה גדולה שתפנה לכתבה שלכם? לא סתם לכתבה שלכם, אלא לכתבת שער? אני שמחה לבשר, שיש אנשים, שזה מצליח להם. לא, הם לא צריכים להיות הבת של בעל טור אחורי נחשב. לא, הם לא צריכים להיות הבן של איש תקשורת בכיר. לא, הם לא צריכים להיות נצר למשפחת אצולה ישראלית. מספיק שיהיה להם הכשרון והרבה מאוד מוטיבציה להצליח, ואז.. כשזה יבוא, זה יבוא בגדול. אני שמחה להשוויץ בחברה שלי, חברה שמלווה אותי כבר כמעט 12 שנים, הכרנו במעריב לנוער, כבר אז היא היתה במרכז העניינים, אח"כ היא עשתה תפנית לתחום יחסי הציבור וכשהרגישה שחיידק הכתיבה בוער בעצמותיה בשבילה עצמה ולא בשביל עיתונאים שנוח להם לקבל חומר מוכן, אספה את עצמה, נסעה לעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות, חזרה למקורות, השקיעה וטחנה שעות בכתיבת כתבות לא מוערכות מספיק, בהכנת טורים שאינם פיסגת השאיפות העיתונאיות. עברו הימים וההזדמנויות החלו להתדפק על דלתה. אירועי ה-11 בספטמבר הביאו לה ידיעות וכתבות בעמודים הראשונים של החדשות, אבל כשכותבים עבור גוף גדול, כזה שמצ´פר את עובדיו הותיקים, ההמשכיות כבר לא תלוייה כל כך בך ובכישורים שלך. הימים חלפו ולא, היא לא קפאה על שמריה, המוח הקודח המשיך וחיפש רעיונות לכתבות, המוח הקודח ביצע תחקירים ובדק וחיפש ולבסוף, אחרי שעוברים את הנוהל הרגיל של נפילת כתבה פה, נפילת כתבה שם, הבוקר מתפרסמת הכתבה הראשונה שלה במוסף סופשבוע של מעריב. אז נכון, אפשר להגיד שכתבה בסופשבוע היא הצלחה מעולה, שלמען האמת, אם אתה מביא סיפור קורע לב של דוגמנית או זמר שהחליט לצאת מהארון אתה מסודר גם ככה, אבל לא, מדובר בכתבת תחקיר בנושא שטרם דובר עליו בארץ, מדובר בכתבת תחקיר שהיא לא פחות ולא יותר - כתבת שער!
