זהו עצם העניין
New member
כמה מילים על אהבה..
הרגשות שלי לא חשובים פה כרגע. התאורה, הקומפוזיציה, הרגישות, הצבעים, המבט, הכתם המיותר הזה שם... הכל.
ובשנייה שזה מודפס,
רגע אחרי..
התמונה מונחת על השולחן...
אני לוקחת כיסא ונעמדת עליו כדי לראות קצת נורמלי...
ויש לי פרפרים בבטן, כמו פגישה ראשונה כזו שאת לא יודעת מה הולך להיות, שאת מפחדת אם את תמצאי חן בעינייה וההפך..
ואז עולה לי חיוך רגוע מאוזן לאוזן..
בדייטים ראשונים אחרי השנייה הראשונה אפשר להרגיש אם יש קליק או אין..
ואז אני יודעת, יודעת הכל.
יודעת שזה שם, יודעת שזה נכון, יודעת שאני במקום הנכון, בזמן הנכון, ברגע הנכון.
וכל הפחדים שהיו לי עד עכשיו לגבי זה נעלמים..
וכל ההתעקשויות שלי לגבי הדברים הכי קטנים מתבהרות ועכשיו אפשר להבין למה התעקשתי, כי אני לרוב לא יודעת להסביר למה אני מתעקשת על משהו..
למה לא לעשות את זה אחרת.. תמיד התשובה שלי: "כשתראה תבין" ותמיד שואלים אם ניסיתי דברים אחרים, אז כן, ניסיתי, בראש, זה לא עבד.
ושזה שם... מונח על השולחן... כל השאלות הללו נעלמות כלא היו.. הכל מובן פתאום.
ויש לי מן הרגשת גאווה כזו. ואני אומרת לעצמי: "יש! עשיתי את זה!" - כאילו לא האמנתי שזה יקרה..
אבל אני מכירה את עצמי, אם אני רוצה משהו - אני אשיג אותו.
ואני לא אסתפק בפחות מזה.
כמה חברות מהלימודים אמרו לי שזה מדהים איך בתחילת השנה דיברתי בדיוק אחד לאחד על מה שאני רוצה, ובאמצע השנה נראה שהכל מתפרק ולא יקרה כלום,
ועכשיו אנחנו בסוף שנה והנה - הכל פה עומד מול העיניים. ניצב וקיים. ברמת גימור הכי טובה שיכולתי כרגע לעשות.
ברגע שעומדים מול התמונה מרגישים. הכל. כל מה שרציתי. והכי כייף לי לראות אנשים מהצד מתלהבים מזה. אין לי צורך אפילו לומר שזה שלי, כי אני יודעת וזה מספיק לי.
כל הזמן אומרים לי שאני לא מדברת על הרגשות שלי ועל המשמעויות של מה שצילמתי, מה זה משנה?
מהרגע שהדפסתי את התמונה ותליתי אותה לתצוגה הרגשות והמשמעות עוברות לצופה. זהו. כאן תפקידי תם. אם הצופה הרגיש משהו - הצלחתי. אם לא - אז כנראה טעיתי איפשהו..
ועד כה.... נראה לי שהצלחתי. זו התחושה.
---------------------------------------------------------------------
וכל המילים הנ"ל לפעמים מרגישות כ"כ מיותרות.. אומרים שתמונה שווה אלף מילים..
אני חושבת שתמונה שווה את כל המילים בעולם.. ואם יש צורך במילים בשביל להסביר אותה, אז משהו פה נפל בין הכיסאות...
הרגשות שלי לא חשובים פה כרגע. התאורה, הקומפוזיציה, הרגישות, הצבעים, המבט, הכתם המיותר הזה שם... הכל.
ובשנייה שזה מודפס,
רגע אחרי..
התמונה מונחת על השולחן...
אני לוקחת כיסא ונעמדת עליו כדי לראות קצת נורמלי...
ויש לי פרפרים בבטן, כמו פגישה ראשונה כזו שאת לא יודעת מה הולך להיות, שאת מפחדת אם את תמצאי חן בעינייה וההפך..
ואז עולה לי חיוך רגוע מאוזן לאוזן..
בדייטים ראשונים אחרי השנייה הראשונה אפשר להרגיש אם יש קליק או אין..
ואז אני יודעת, יודעת הכל.
יודעת שזה שם, יודעת שזה נכון, יודעת שאני במקום הנכון, בזמן הנכון, ברגע הנכון.
וכל הפחדים שהיו לי עד עכשיו לגבי זה נעלמים..
וכל ההתעקשויות שלי לגבי הדברים הכי קטנים מתבהרות ועכשיו אפשר להבין למה התעקשתי, כי אני לרוב לא יודעת להסביר למה אני מתעקשת על משהו..
למה לא לעשות את זה אחרת.. תמיד התשובה שלי: "כשתראה תבין" ותמיד שואלים אם ניסיתי דברים אחרים, אז כן, ניסיתי, בראש, זה לא עבד.
ושזה שם... מונח על השולחן... כל השאלות הללו נעלמות כלא היו.. הכל מובן פתאום.
ויש לי מן הרגשת גאווה כזו. ואני אומרת לעצמי: "יש! עשיתי את זה!" - כאילו לא האמנתי שזה יקרה..
אבל אני מכירה את עצמי, אם אני רוצה משהו - אני אשיג אותו.
ואני לא אסתפק בפחות מזה.
כמה חברות מהלימודים אמרו לי שזה מדהים איך בתחילת השנה דיברתי בדיוק אחד לאחד על מה שאני רוצה, ובאמצע השנה נראה שהכל מתפרק ולא יקרה כלום,
ועכשיו אנחנו בסוף שנה והנה - הכל פה עומד מול העיניים. ניצב וקיים. ברמת גימור הכי טובה שיכולתי כרגע לעשות.
ברגע שעומדים מול התמונה מרגישים. הכל. כל מה שרציתי. והכי כייף לי לראות אנשים מהצד מתלהבים מזה. אין לי צורך אפילו לומר שזה שלי, כי אני יודעת וזה מספיק לי.
כל הזמן אומרים לי שאני לא מדברת על הרגשות שלי ועל המשמעויות של מה שצילמתי, מה זה משנה?
מהרגע שהדפסתי את התמונה ותליתי אותה לתצוגה הרגשות והמשמעות עוברות לצופה. זהו. כאן תפקידי תם. אם הצופה הרגיש משהו - הצלחתי. אם לא - אז כנראה טעיתי איפשהו..
ועד כה.... נראה לי שהצלחתי. זו התחושה.
---------------------------------------------------------------------
וכל המילים הנ"ל לפעמים מרגישות כ"כ מיותרות.. אומרים שתמונה שווה אלף מילים..
אני חושבת שתמונה שווה את כל המילים בעולם.. ואם יש צורך במילים בשביל להסביר אותה, אז משהו פה נפל בין הכיסאות...
