כמה מילים מעמיר
אלבום דיגיטלי?! אתה?! אין לי ספק שאיש אינו חושד בי בחברות באחוות חובבי טכנולוגיה וגאדג'טים (עד לרגע זה לא ידעתי שאני יודע לאיית את המלה הזו), ולמעשה, בני בן השלוש רגיל לפתור לי בעיות תפעוליות במחשב, ועדיין, שמחה גדולה גלומה בתפנית הוירטואלית הזו. ולכאורה זה לא נוגע לי – כך או כך יש מי שעוסקים בטכניקה, ועל פי טבעי אני כמעט ולא מגלה עניין במה שקורה אחרי סגירת המאסטר באולפן. אך מה שאמור היה להיות טכניקה בלבד, וטפל למוסיקה, התעצם עם השנים, וקיבל נפח והשפעה שהחלטתי לנסות לצמצם. באלבום הראשון היה בזה משהו מרגש – משעשע. הראשוניות הפכה את הכל לחלק מהאמירה האמנותית, מעין דיבור ראשון עם הקהל, החל בצילומים לאלבום, דרך השמעה ראשונה ברדיו, ראיון ראשון – החוויה הייתה אחת. עם חלוף השנים האמירה נותרה מופשטת, ובאופן טבעי החומר התרחק ונעשה אמצעי. הבעיה היא בהיפוך ההירארכיות. ותודה לדארווין אני דוחה את התיאוריה שלו כ'תורה' אך מאמץ בשמחה את המונח אבולוציה, בהוראתו הלשונית - יש אבולוציה בשפה. אצל אדם הראשון המצאת מלים הייתה בריאה של שפה, הֵפך מעשה למדנות של האקדמיה ללשון עברית (גם כשנהגית במלרע אינה מילה עברית, אגב), זו הייתה רפלקסיה, כמו צעקה של פחד או בכי או געיית צחוק. בין הביטוי הצלילי והתמונה התודעתית או הרגשית הייתה זהות. ככל שנעשינו מתוחכמים ומסורבלים נעשתה שפתינו מתוחכמת ומסורבלת, והמשמעות המיידית של אבולוציה לשונית היא מרחק. מה שאני אומר לא מגלם בזהות את מה שאני מנסה להביע, ומה שהנמען שלי יבין מזה רחוק עוד יותר. היצירה האומנותית ככלל באה להשיב ראשוניות. שירה ממציאה מחדש את השפה, אומנות פלסטית את המובט ואת החומר, ומוסיקה, המופשטת מכל האמנויות והראשונית להן, באה לזכך את המבע, להשיג זהות בין הרגש ובין הביטוי שלו. מה לזה ולישיבות פלייליסט? אפילו לא מעט. אדם יוצר מתוך צורך 'לומר דבר מה'. כל שרבוט ראשון של פעוט מוביל ל"ראו!". והרצון לתת ביטוי מדויק, ללא לבושים מיותרים, פעמים רבות מצליח. אך כשהנולד מנסה לצאת לעולם, 'להיאמר', מלבישים עליו חזרה לבושים פונקציונאליים של פלסטיקה, שיווק, רישיונות הדפסה, חוזי הפצה, סינגל שלחתם? פוליטי מדי, למה לא רצועה 6? למה אין לך דואטים? איפה העוד? תשלח בעוד חודש, יש יותר מדי בלדות. נניח ובא לי לשבריר שנייה (שכבר חלפה) להיות זמר-יוצר נורמטיבי, ואני מקבל את תחלואי הענף כגזירת שמים, אבל למה זה צריך לקחת שנתיים? על כל אלבום שרואה אור יש לי עוד שניים על המחשב, בחשבון פשוט. למה אני לא יכול, כמו אותו פעוט, לרוץ אחרי יום באולפן ולומר "ראו!" ? לקחי המלחמה ההיא, או "עוד פעם הג'ינג'י עם הרוגטקה" התהליך שאני עובר בשנים האחרונות, של ניסיון להשתחרר מכבלי התעשייה (או מה שמכונה בתקשורת "המאבק של עמיר בניון בתעשיית המוסיקה בחברות התקליטים בפדרציה ובאקו"ם", להלן 'הרוגטקה'), לימד אותי המון. למדתי על עיצוב פנים של משרדים לעריכת דין, על התפריט במזנון הכנסת, על גבהות לבב של מגישי חדשות ועל עזות הנפש של רוב חברי למקצוע. אבל מה שחשוב יותר, למדתי שיש מי שלוקח אוטובוס מירושלים לבאר שבע לקנות אלבום שאין בחנויות, שאלבום שאינו בחנויות יכול למכור תקליט זהב, ושמה שיוצא מהלב נכנס אל הלב. "ראו!" נתחיל באלבום, אני חושב. מי שמעדיף חלק מאלבום – גם בסדר. אך יש להזהיר: סביר שזה ילך ויתעצם, ושירים חדשים יצופו לפתע ללא התראה. זה תלוי בעד כמה הרצון להקשיב יוותר בעינו. ובעד כמה אצליח לרסן את הרצון לתקשר. ומעבר לזה אפשר שבעתיד יהיו שוב אלבומים 'רגילים', עבור מי שבנם בן השלוש לא היה בבית להוריד להם שירים. והשיר הראשון שבחרתי, מעין חגיגת עצמאות קטנה.
אלבום דיגיטלי?! אתה?! אין לי ספק שאיש אינו חושד בי בחברות באחוות חובבי טכנולוגיה וגאדג'טים (עד לרגע זה לא ידעתי שאני יודע לאיית את המלה הזו), ולמעשה, בני בן השלוש רגיל לפתור לי בעיות תפעוליות במחשב, ועדיין, שמחה גדולה גלומה בתפנית הוירטואלית הזו. ולכאורה זה לא נוגע לי – כך או כך יש מי שעוסקים בטכניקה, ועל פי טבעי אני כמעט ולא מגלה עניין במה שקורה אחרי סגירת המאסטר באולפן. אך מה שאמור היה להיות טכניקה בלבד, וטפל למוסיקה, התעצם עם השנים, וקיבל נפח והשפעה שהחלטתי לנסות לצמצם. באלבום הראשון היה בזה משהו מרגש – משעשע. הראשוניות הפכה את הכל לחלק מהאמירה האמנותית, מעין דיבור ראשון עם הקהל, החל בצילומים לאלבום, דרך השמעה ראשונה ברדיו, ראיון ראשון – החוויה הייתה אחת. עם חלוף השנים האמירה נותרה מופשטת, ובאופן טבעי החומר התרחק ונעשה אמצעי. הבעיה היא בהיפוך ההירארכיות. ותודה לדארווין אני דוחה את התיאוריה שלו כ'תורה' אך מאמץ בשמחה את המונח אבולוציה, בהוראתו הלשונית - יש אבולוציה בשפה. אצל אדם הראשון המצאת מלים הייתה בריאה של שפה, הֵפך מעשה למדנות של האקדמיה ללשון עברית (גם כשנהגית במלרע אינה מילה עברית, אגב), זו הייתה רפלקסיה, כמו צעקה של פחד או בכי או געיית צחוק. בין הביטוי הצלילי והתמונה התודעתית או הרגשית הייתה זהות. ככל שנעשינו מתוחכמים ומסורבלים נעשתה שפתינו מתוחכמת ומסורבלת, והמשמעות המיידית של אבולוציה לשונית היא מרחק. מה שאני אומר לא מגלם בזהות את מה שאני מנסה להביע, ומה שהנמען שלי יבין מזה רחוק עוד יותר. היצירה האומנותית ככלל באה להשיב ראשוניות. שירה ממציאה מחדש את השפה, אומנות פלסטית את המובט ואת החומר, ומוסיקה, המופשטת מכל האמנויות והראשונית להן, באה לזכך את המבע, להשיג זהות בין הרגש ובין הביטוי שלו. מה לזה ולישיבות פלייליסט? אפילו לא מעט. אדם יוצר מתוך צורך 'לומר דבר מה'. כל שרבוט ראשון של פעוט מוביל ל"ראו!". והרצון לתת ביטוי מדויק, ללא לבושים מיותרים, פעמים רבות מצליח. אך כשהנולד מנסה לצאת לעולם, 'להיאמר', מלבישים עליו חזרה לבושים פונקציונאליים של פלסטיקה, שיווק, רישיונות הדפסה, חוזי הפצה, סינגל שלחתם? פוליטי מדי, למה לא רצועה 6? למה אין לך דואטים? איפה העוד? תשלח בעוד חודש, יש יותר מדי בלדות. נניח ובא לי לשבריר שנייה (שכבר חלפה) להיות זמר-יוצר נורמטיבי, ואני מקבל את תחלואי הענף כגזירת שמים, אבל למה זה צריך לקחת שנתיים? על כל אלבום שרואה אור יש לי עוד שניים על המחשב, בחשבון פשוט. למה אני לא יכול, כמו אותו פעוט, לרוץ אחרי יום באולפן ולומר "ראו!" ? לקחי המלחמה ההיא, או "עוד פעם הג'ינג'י עם הרוגטקה" התהליך שאני עובר בשנים האחרונות, של ניסיון להשתחרר מכבלי התעשייה (או מה שמכונה בתקשורת "המאבק של עמיר בניון בתעשיית המוסיקה בחברות התקליטים בפדרציה ובאקו"ם", להלן 'הרוגטקה'), לימד אותי המון. למדתי על עיצוב פנים של משרדים לעריכת דין, על התפריט במזנון הכנסת, על גבהות לבב של מגישי חדשות ועל עזות הנפש של רוב חברי למקצוע. אבל מה שחשוב יותר, למדתי שיש מי שלוקח אוטובוס מירושלים לבאר שבע לקנות אלבום שאין בחנויות, שאלבום שאינו בחנויות יכול למכור תקליט זהב, ושמה שיוצא מהלב נכנס אל הלב. "ראו!" נתחיל באלבום, אני חושב. מי שמעדיף חלק מאלבום – גם בסדר. אך יש להזהיר: סביר שזה ילך ויתעצם, ושירים חדשים יצופו לפתע ללא התראה. זה תלוי בעד כמה הרצון להקשיב יוותר בעינו. ובעד כמה אצליח לרסן את הרצון לתקשר. ומעבר לזה אפשר שבעתיד יהיו שוב אלבומים 'רגילים', עבור מי שבנם בן השלוש לא היה בבית להוריד להם שירים. והשיר הראשון שבחרתי, מעין חגיגת עצמאות קטנה.