שמוליק דגן
New member
כמה מילות תודה.
אני יושב לי מול המיקלדת תוך שליבי מלא רחשי תודה, עיני דומעות מהתרגשות וגרוני נחנק בדימעות האושר שמציף אותי. על מה כל ההתרגשות וההתפעמות? לראשונה מזה יותר מ-1000 שנים מסכימים סוף סוף ה"פלשטינים" (שהם ערבים מהשורה למי שאינו יודע....) לשבת ולהחליט האם להמשיך בניסיונותיהם להרוג אותי, או לתת לי מנוחה ולעזוב אותי לנפשי. אתם מבינים את משמעות וגודל האירוע הזה???? הם מקיימים עלי דיון....... הם החליטו להחליט אם הם מוכנים להרשות לי להמשיך לחיות או לא.....!! איזה ציון דרך משמעותי זה במערכת ה"יחסים" בינינו, שלא נדע..... אתם מבינים? במשך מאות רבות של שנים הייתי "דהימי" תחת כף רגלם היחפה של הערבים בקירבם ישבתי. חיי התנהלו להם בקושי רק בזכות ה"חסות" הברוכה שהוענקה לי על ידם כ"דהימי", בתמורה לכופר נפש שכל משפחתי היתה צריכה לעבוד 20 שעות ביום בכדי לשלם אותו. כאשר נהייתי עצמאי והפסקתי לשלם את הכופר-נפש, הם התייחסו אלי כאל "דהימי" סורר ומורה והתחילו לאנוס לי את הבנות, להרוג לי את הבנים, להרוס את כל מה שניסיתי לבנות, ובקיצור לא נתנו לי מנוח אפילו לרגע..... עכשיו, לפתע פתאום, למרות שאני עדיין "דהימי" עצמאי ומאוס, הם מחליטים לשקול לעשות לי טובה, אולי אפילו לתת לי אתנחתה, ואולי גם להחליט להפסיק להרוג אותי אם לא אפרוץ לי החוצה מהגטו שהם יקבעו לי את גבולותיו...... אז פלא שדמעות ההתרגשות והכרת התודה חונקות את גרוני המשוחרר מחבל התליה.....??? אני פותח מחר בעליה לרגל לעיר הבירה רמאללה, בכדי להשתטח ולנשק בדבקות שמימית את בהונות רגליו של הראיס בעל הלב הרחב....... מה היינו עושים אם ה"פלשטינים" לא היו כאלה רחמנים בני רחמנים.....??
אני יושב לי מול המיקלדת תוך שליבי מלא רחשי תודה, עיני דומעות מהתרגשות וגרוני נחנק בדימעות האושר שמציף אותי. על מה כל ההתרגשות וההתפעמות? לראשונה מזה יותר מ-1000 שנים מסכימים סוף סוף ה"פלשטינים" (שהם ערבים מהשורה למי שאינו יודע....) לשבת ולהחליט האם להמשיך בניסיונותיהם להרוג אותי, או לתת לי מנוחה ולעזוב אותי לנפשי. אתם מבינים את משמעות וגודל האירוע הזה???? הם מקיימים עלי דיון....... הם החליטו להחליט אם הם מוכנים להרשות לי להמשיך לחיות או לא.....!! איזה ציון דרך משמעותי זה במערכת ה"יחסים" בינינו, שלא נדע..... אתם מבינים? במשך מאות רבות של שנים הייתי "דהימי" תחת כף רגלם היחפה של הערבים בקירבם ישבתי. חיי התנהלו להם בקושי רק בזכות ה"חסות" הברוכה שהוענקה לי על ידם כ"דהימי", בתמורה לכופר נפש שכל משפחתי היתה צריכה לעבוד 20 שעות ביום בכדי לשלם אותו. כאשר נהייתי עצמאי והפסקתי לשלם את הכופר-נפש, הם התייחסו אלי כאל "דהימי" סורר ומורה והתחילו לאנוס לי את הבנות, להרוג לי את הבנים, להרוס את כל מה שניסיתי לבנות, ובקיצור לא נתנו לי מנוח אפילו לרגע..... עכשיו, לפתע פתאום, למרות שאני עדיין "דהימי" עצמאי ומאוס, הם מחליטים לשקול לעשות לי טובה, אולי אפילו לתת לי אתנחתה, ואולי גם להחליט להפסיק להרוג אותי אם לא אפרוץ לי החוצה מהגטו שהם יקבעו לי את גבולותיו...... אז פלא שדמעות ההתרגשות והכרת התודה חונקות את גרוני המשוחרר מחבל התליה.....??? אני פותח מחר בעליה לרגל לעיר הבירה רמאללה, בכדי להשתטח ולנשק בדבקות שמימית את בהונות רגליו של הראיס בעל הלב הרחב....... מה היינו עושים אם ה"פלשטינים" לא היו כאלה רחמנים בני רחמנים.....??