כמה מחשבות...
אני יושב פה, בשעה 23:33 בלילה, אחרי יום שישי נוראי בו הייתה לי הופעה אחת שואתית ואחת בסדר (מוות לנקש הלוזר השמן) ויום שבת נפלא, אוכל סורבה מנגו (אני יודע שזה גיי, אבל זה הדבר הטעים היחיד שהיה בפריזר), ומצפה לביאה של אחותי שבאה לבקר אחרי חצי שנה שהיא מתגוררת באילת הרחוקה, ואני תוהה לעצמי. אחותי, בחורה בת 23, זה אומר שבשנת 92-93 היא הייתה בת 13. אני זוכר בבירור כיצד היא הייתה חוזרת הביתה, מרימה אצבע משולשת לכיווני ולכיוון משפחתי, רק כדי לעצבן את הורי (בזמן שהם אמרו לעצמם, זה בסדר, זה יעבור, זה הכל חלק ממרד הנעורים והיא עושה את זה בלי מילים ורק בתנועות, כי בתכלס אין לה על מה למרוד למה היא חיה די טוב, השערה שכמובן התבררה כנכונה, ואז הגיע תורי...) הולכת לחדרה ושמה בווליום מעיר שכנים את nevermind או את ten או את dirt או את badmotorfinger או מה שזה לא יהיה.... ואני מוצא את עצמי עשור לאחר מכן, בן 20, יושב וחושב לעצמי... הנה מישהי שחיה את זה פעם. הנה מישהי שהייתה מספיק מבוגרת באותו זמן (הכל יחסי) כדי לחוות את זה בו ברגע. בזמן שזה מה שהלך, בזמן שזה מה ששמעו כולם בעצם. אני, אני הייתי שומע מייקל ג´קסון והיטמנים למיניהם (במחשבה שנייה, את ג´קסון חזרתי לשמוע לפני שנתיים והוא גאון), אבל אף פעם לא חשבתי שמה שהיא שומעת זה רועש, או כבד או משהו כזה. נהניתי מזה, אבל העדפתי את הדברים שלי. כמה שנים לאחר מכן, שמישהו סיפר לי שקורט קוביין, מעבר להיותו מוסיקאי שעשה מליונים, הוא גם דיבר לאנשים. ואחותי הייתה אחת מהם. במקביל לזה (אני מגיע לאט לאט לפואנטה, אם הגעתם עד פה, תחזיקו מעמד), אני זוכר פעם שחברים של אחותי, שהיו מטאליסטים בחלקם, הגיעו לחדר של אחותי וברגע שראו את כל הפוסטרים של אותו בחור בלונדיני יפה תואר שמככב באמטיוי ועושה מליונים, הם התחילו להשתגע ולצעוק: "מה את מקשיבה לליצן הזה? הוא לא יודע לעשות כלום. הוא שר חרא, הוא כותב כמו מטומטם והוא לא יודע לנגן בכלל (כמובן שמדי פעם הם היו לוקחים מהחדר שלי את הגיטרה שלי וראיתי כמה "טוב" הם ידעו לנגן. אחלה חבר´ה)". מסתבר שלא רק נירוונה, אלא גם הרבה הרבה להקות אחרות מאותה תקופה זכו לחוסר הערכה משווע מאנשים שזכרו זמנים טובים יותר. רק בגלל שחלקם היו בחורים יפים או בגלל כמות הכסף שהם הרוויחו, או בגלל ההחדרה לתודעה הציבורית לה הם זכו תודות לרדיו ולערוצי מוסיקה מסוימים. מזכיר לי משהו. שאלתי פעם ידידה טובה שלי, בת 26, אם היא זוכרת איך אנשים התייחסו לגראנג´ בתקופה שהוא "קרה". והיא אמרה לי כזה דבר: "אתה יודע, צעירים מאד אהבו את זה, אבל תמיד היו כמה פלצנים שאמרו שזה רוק לילדים, והם לא יודעים לנגן בכלל, וזה לא באמת איכותי, שזה בכלל פופ, וזה ממוסחר, וזה חרא. אתה יודע, כמו שמתייחסים היום לניו-מטאל". makes u think, doesn´t it? אני נולדתי בין לבין, אחותי היום שומעת קורס ואנוק, מדי פעם אפשר למצוא אצלה מאסיב אטאק או זירו 7, אבל לא יותר מזה. החברים המטאליסטים שלה, אני מניח כרגע עם החברות שלהם באיזה מסיבת טראנס בגואה או באיזה הופעה של רמי וריטה. הייתי רוצה לחשוב שבעוד כמה שנים, כשהאופנה כבר מזמן חלפה לה, שאח שלי הקטן יסתכל אחורה על התקופה הזאת, בה הניו מטאל קורה, ויחשוב... אח... איזו תקופה. איזה אחלה רוקנרול היה אז... אבל אני גם מאד מקווה שהוא יהיה מספיק חכם כדי להעריך את מה שיקרה באותו זמן ברוק. כי קשה לי להאמין שזה לא יהיה יפה.
אני יושב פה, בשעה 23:33 בלילה, אחרי יום שישי נוראי בו הייתה לי הופעה אחת שואתית ואחת בסדר (מוות לנקש הלוזר השמן) ויום שבת נפלא, אוכל סורבה מנגו (אני יודע שזה גיי, אבל זה הדבר הטעים היחיד שהיה בפריזר), ומצפה לביאה של אחותי שבאה לבקר אחרי חצי שנה שהיא מתגוררת באילת הרחוקה, ואני תוהה לעצמי. אחותי, בחורה בת 23, זה אומר שבשנת 92-93 היא הייתה בת 13. אני זוכר בבירור כיצד היא הייתה חוזרת הביתה, מרימה אצבע משולשת לכיווני ולכיוון משפחתי, רק כדי לעצבן את הורי (בזמן שהם אמרו לעצמם, זה בסדר, זה יעבור, זה הכל חלק ממרד הנעורים והיא עושה את זה בלי מילים ורק בתנועות, כי בתכלס אין לה על מה למרוד למה היא חיה די טוב, השערה שכמובן התבררה כנכונה, ואז הגיע תורי...) הולכת לחדרה ושמה בווליום מעיר שכנים את nevermind או את ten או את dirt או את badmotorfinger או מה שזה לא יהיה.... ואני מוצא את עצמי עשור לאחר מכן, בן 20, יושב וחושב לעצמי... הנה מישהי שחיה את זה פעם. הנה מישהי שהייתה מספיק מבוגרת באותו זמן (הכל יחסי) כדי לחוות את זה בו ברגע. בזמן שזה מה שהלך, בזמן שזה מה ששמעו כולם בעצם. אני, אני הייתי שומע מייקל ג´קסון והיטמנים למיניהם (במחשבה שנייה, את ג´קסון חזרתי לשמוע לפני שנתיים והוא גאון), אבל אף פעם לא חשבתי שמה שהיא שומעת זה רועש, או כבד או משהו כזה. נהניתי מזה, אבל העדפתי את הדברים שלי. כמה שנים לאחר מכן, שמישהו סיפר לי שקורט קוביין, מעבר להיותו מוסיקאי שעשה מליונים, הוא גם דיבר לאנשים. ואחותי הייתה אחת מהם. במקביל לזה (אני מגיע לאט לאט לפואנטה, אם הגעתם עד פה, תחזיקו מעמד), אני זוכר פעם שחברים של אחותי, שהיו מטאליסטים בחלקם, הגיעו לחדר של אחותי וברגע שראו את כל הפוסטרים של אותו בחור בלונדיני יפה תואר שמככב באמטיוי ועושה מליונים, הם התחילו להשתגע ולצעוק: "מה את מקשיבה לליצן הזה? הוא לא יודע לעשות כלום. הוא שר חרא, הוא כותב כמו מטומטם והוא לא יודע לנגן בכלל (כמובן שמדי פעם הם היו לוקחים מהחדר שלי את הגיטרה שלי וראיתי כמה "טוב" הם ידעו לנגן. אחלה חבר´ה)". מסתבר שלא רק נירוונה, אלא גם הרבה הרבה להקות אחרות מאותה תקופה זכו לחוסר הערכה משווע מאנשים שזכרו זמנים טובים יותר. רק בגלל שחלקם היו בחורים יפים או בגלל כמות הכסף שהם הרוויחו, או בגלל ההחדרה לתודעה הציבורית לה הם זכו תודות לרדיו ולערוצי מוסיקה מסוימים. מזכיר לי משהו. שאלתי פעם ידידה טובה שלי, בת 26, אם היא זוכרת איך אנשים התייחסו לגראנג´ בתקופה שהוא "קרה". והיא אמרה לי כזה דבר: "אתה יודע, צעירים מאד אהבו את זה, אבל תמיד היו כמה פלצנים שאמרו שזה רוק לילדים, והם לא יודעים לנגן בכלל, וזה לא באמת איכותי, שזה בכלל פופ, וזה ממוסחר, וזה חרא. אתה יודע, כמו שמתייחסים היום לניו-מטאל". makes u think, doesn´t it? אני נולדתי בין לבין, אחותי היום שומעת קורס ואנוק, מדי פעם אפשר למצוא אצלה מאסיב אטאק או זירו 7, אבל לא יותר מזה. החברים המטאליסטים שלה, אני מניח כרגע עם החברות שלהם באיזה מסיבת טראנס בגואה או באיזה הופעה של רמי וריטה. הייתי רוצה לחשוב שבעוד כמה שנים, כשהאופנה כבר מזמן חלפה לה, שאח שלי הקטן יסתכל אחורה על התקופה הזאת, בה הניו מטאל קורה, ויחשוב... אח... איזו תקופה. איזה אחלה רוקנרול היה אז... אבל אני גם מאד מקווה שהוא יהיה מספיק חכם כדי להעריך את מה שיקרה באותו זמן ברוק. כי קשה לי להאמין שזה לא יהיה יפה.