כמה זה "יותר מדי" ?

[נועהנועה]

כמה זה "יותר מדי" ?

יש לי שאלה קצת מוזרה (ולא לציטוט אם יש כזה) עכשיו שאני אמא לשלושה, משהו השתנה, לגמרי ממלאת אותי האמהות. מה אני מתכוונת? קודם אחרי לידה ראשונה חזרתי ביעף לעבודה, חיפשתי לשמור על האני שלפני האמהות, אחרי הלידה השנייה עדיין היה לי חשוב מאוד העבודה ושאר הפעילויות שהייתי מתעסקת בהם. כל הזמן טענתי שהילדים זה לא הכל. ועכשיו נאדה רוצה רק להיות איתם וזהו. כייף לי, קשה לי, אבל גם כייף לי. ואני לא רוצה לעבוד ולא מעניין אותי שום דבר אחר. זה כאילו כל אחד מהם ממלא חלק ועכשיו שהם שלושתם יחד אין לי מקום לשום הנאות אחרות. ברמה שלא עושה לי את זה כלום. מה שאני מתכוונת זה שאין לי שאיפות. הפכתי להיות אמא וזהו. (לא מתעסקת לא בטיפוח עצמי לא בחופשות לעצמי, העבודה כבר ממש רק כדי לצאת ידי חובה לא מחפשת לעצמי בידור נוסף או תחומי עניין וכו') ולפעמים אני מסתכלת על עצמי ותוהה עד כמה זה בסדר להבלע בתוך זה? זה הופך אותי ללא קיימת בפני עצמי? מישהיא מבינה מה אני מרגישה? ממה אני חוששת?

 

[rnavina]

לדעתי

אם כרגע ההורות/ האמהות ממלאת אותך אז סבבה. כמ שכתבו בשרשור אחר, זה עניין של תקופות. אני מניחה שאת חוששת ממה שאחרים יגידו. שאת צריכה שיהיו לך גם דברי בחיים שלא יהיו קשורים לילדים, שהילדים יגדלו ומה אז. אבל לדעתי את עובדת ותחביבים תמיד אפשר למצוא. אני בעד לעשות את זה כי טוב לך ככה עכשיו.

 

[נועהנועה]

השרשור ההוא דווקא מה שגרם לי לחשוב

היא כתבה על רצון לעשות משהו "בשביל עצמה" (ולגמרי ברורה לי התחושה) ופתאום התחוור לי שאין לי רצון כזה וזה מה שטיפה מבהיל אותי... ואני גם חושבת שזו תקופה כזאת, הרי הם יגדלו צ'יק צ'ק מה שכן לא בטוחה שזה טוב לקשר הזוגי שלי

 

[rnavina]

לגבי הקשר הזוגי

נראה לי שכדאי שתשבי עם בעלך ותסבירי לו בנינוחות שזו הבחירה שלך כרגע. את עובדת אז אין דאגה כלכלית, אני מניחה. תחביבים תמיד אפשר לפתח. אם את מרגישה מסופקת כעת אז אין צורך לחפש עוד משהו להכניס לחיים שלך. מן שכן, עדיין כדאי לבלות בפורמט זוגי. אפשר בבית אחרי שהילדים הולכים לישון, אפשר בשישי כשהילדי בגן ואפשר לצאת כשמישהו אחר שומר עליהם. אגב, בני כמה הם?

 

[נועהנועה]

יש לנו זמן זוגי

אין לנו בעיה לצאת (גרים ליד ההורים והילדים ישנים מצוין, טפו טפו חמסה חמסה

) הבעיה שאני לא בטוחה איזה שיח מעניין אני בימים אלו. אני יכולה לדבר ארוכות על איך הבן שלי עשה ככה וככה והבת שלי אמרה ככה. באמת מסוגלת לקשקש עליהם שעות ואילו בעלי מנסה למשוך את השיחה למקומות יותר "בוגרים". כמו פוליטיקת משרד אצלו בעבודה או אפילו ענייני רוח ופילוסופיה (או דיונים סמי פוליטיים על כל מיני נושאים ברומו של עולם) ואני באמת לא מתעניינת יותר בשום דבר. אני יכולה לנהל את השיחה אבל זה קצת מזויף וגם אני לא מביאה דברים משל עצמי. פעם היו לנו שיחות עמוקות על כל מיני נושאים גם פילוספיים והייתי לומדת כל מיני דברים ומשתפת. והייתי מחפשת בילויים בערבים. היום אין לי בעיה להשאר בבית ולצפות שוב פעם בתמונות בפיקסה ממסיבת היומהולדת בשבת. (טוב אולי אני קצת מגזימה) מה שאני מנסה להגיד הוא שהפכתי לקלישאה הזו של אשה שכולה רק עסוקה בילדים. מה שמפחיד אותי הוא שטוב לי ככה.

 

[adif11]

כל כך מבינה אותך ,כשהילדים גדלו קצת יכולתי

פתאום להרשות לעצמי לקחת לי יום אחד בשבוע אחרי הצהרים ,רק לעצמי אפילו בייביסיטר לא הייתי צריכה ,כי הגדול כבר שמר על הקטן כשהיה מדובר בשעות אור לשעתיים - שלוש חיפשתי חוג להרשם אליו ,משהו ללמוד וכו' וגיליתי ששום דבר לא מענין ולא מושך אותי .ממש כלום. וזה הבהיל אותי נורא. בדיוק כמו שאת מתארת . כאילו שנות האמהות האינטנסיביות שאבו כל טיפה באישיות שלי אבל היום ,אחרי שנתיים בערך מאז תחילתה של אותה תקופה ,אני מבינה שכמו שלקח קצת זמן להכנס להתמסרות הטוטאלית הזאת ,פשוט יש צורך בזמן כדי להצליח לצאת ממנה. לפחות אצל חלק מאיתנו. לאט לאט זה משתחרר זה התחיל בקטן - חזרתי לקרוא ספרים אח"כ חזר החשק להפגש סתם עם חברה פה ושם באוקטובר האחרון חזרתי ללמוד תני לעצמך זמן ואל תילחצי

 

[נועהנועה]

איזו הודעה מעודדת - תודה!

 

[מיסיס מייס]

מבינה אותך לגמרי

חושבת שאת צריכה לזרום עם מה שאת מרגישה, גם אם מישהי אחרת תעקם את הפנים ותגיד שזה לא טוב... כל אחת שתעשה מה שטוב לה באותה תקופה. מה שטוב לך עכשיו לא בהכרח יהיה טוב עוד כמה שנים. ואולי כן... לכי תדעי. יכולה לומר לך שכן חוזרים אט אט לתחביבים מלפני האימהות... אצלי למשל קריאה. היו כמה שנים שבקושי קראתי, חוזרת לזה וגדול בשנה האחרונה. (מזכיר לי שהמורה של הגדולה שאלה אותי למה אני לוקחת את התאומים מהגן באחת ולא בחמש, ועניתי לה בספונטאניות: כי ככה אני רוצה.) בקיצור- ככה את רוצה. לכי על זה

 

[פישים]

כן. אנחנו מדברים על זה ומרגיעים את עצמנו שזו

תקופה. הם לא קטנים לנצח ויש להם יותר ויותר חיים משל עצמם. כרגע סדר העדיפויות אצלי, אם כבר יש לי רגע פנוי, הוא או לעשות משהו בשתי ידיים, או להתבטל ממש, או ללכת לישון. כי זה מה שהכי חסר לי. לא יותר הגשמה, לא העשרה - אלה כבר יותר נמוך בסדר העדיפויות וילכו ויקבלו ביטוי ככל שהילדים יגדלו. (לגמרי הייתי נשארת עכשיו בבית, הגם שמעניין לי מאד בעבודה).

 

[efratcn]

את מרגישה קיימת? זה ממלא אותך?

אני לא רואה בזה רע. להפך. אם מצאת את מקומך, אשרייך. מבינה את מה שכתבת בהודעה לארנבינה. על החשש שזה ממלא כל כך שמה יהיה כשהם יגדלו יותר. נראה לי כמו תקופה בחיים שכרגע את מושקעת בזה ובהמשך כשיווצר חלל, תוכלי למלא אותו במשהו אחר. אני גם כך מוצאת את עצמי בשיח עם מי שמתעניינות באותם תחומים כמו שלי ונראה לי שזה דבר ממש טבעי.

 

[פרת וחידקל]

מה שאני אף פעם לא מבינה בדיונים האלה

זה למה להישאב להורות נתפס כ"אובדן העצמי" אבל להישאב לעבודה לא, ואולי ההפך. למה להיות "אמא של מקס ומוריץ" לא יכול לתפוס חלק מרכזי בתפיסה העצמית אבל להיות "מנהלת משאבי אנוש של שמוליק טכנולוגיות" כן? למה בעצם כששואלים מישהו "מה אתה עושה?" מצפים לתשובה שמהותה "איפה אתה עובד?" אנחנו כל מיני דברים. ה"עצמי" החמקמק הזה מורכב מכל מיני שייכויות ומכל מיני תפקידים, ואמונות, וזכרונות, ותוכניות לעתיד. זה לגמרי הגיוני שבתקופות שונות, ואצל אנשים שונים, ההגדרות האלה יסתדרו בהיררכיות שונות. זה לא שאני לא מבינה את החשש להישאב לאיזה תפקיד ולאבד חלק שחשוב לך. רק לא מבינה למה כ"כ ברור שאת העצמי הזה מוצאים בעבודה.

 

[אמאגירפה]

וואו, איזה ניסוח נפלא

תודה

 

[g a g a g a]

אם רק הייתי מצליחה להתנסח בדיוק במילים האלו

כשחברה (לשעבר) ללא ילדים האשימה אותי בזה ש"איבדתי את עצמי" אחרי שנולדה הילדובי. ואני בכלל הרגשתי שבדיוק מצאתי את עצמי...

 

[נועהנועה]

לא יודעת אם זה מצחיק או עצוב

 

[rnavina]

זה ברור. כי על עבודה מקבלים משכורת

ולכן מבחינה חברתית היא נתפסת במעמד גבוה יותר מאשר אמא של או סורגת בשעות הפנאי. מאד עצוב בעיני שככה זה נתפס. רק בגלל הכסף.

 

[פישים]

אינדבידואלי - השאלה לא הייתה עולה אם היא לא

הייתה מרגישה (אולי כפונקציה של מה שהחברה משקפת ואולי לא) קצת אבודה, לא? כשהייתי בבית עם האקס נפיל הרגשתי נפלא ויכולתי להמשיך את זה עוד ועוד. מה את עושה לגמרי יכול לקבל תשובה של - לומדת פילוסופיה, אמא במשרה מלאה, הוגה דעות...זו גם שאלה שמתייחסת ל"איך את מעבירה את עיקר זמן הערות שלך", לא?

 

[נושי 14]

מאוד מאוד מסכימה

 

[פרמלה]

 

[אם הבנים3]

 

[בןבוי]

בני כמה הילדים?

והאם לצאת לעבוד זה כורח כלכלי? נראה לי שאת מרגישה כך, כי את מעמיסה על עצמך יותר מדי אולי? תחשבי על מה היית יכולה לוותר, כדי להעניק לעצמך יותר.