פיית הלילה השחורה
New member
כמה אפשר להיות לבד?
כבר קרוב ל5 שנים שאני כותבת מדי פעם בפורום הזה ותמיד העצות שאני מקבלת מעררות השראה ונותנות לי כוחות שרק מכאן אוכל לקבל..אני כותבת כאן כדי לקבל חוות דעת, חיזוקים או כל דבר שיהיה לכם לומר לי גם אם זאת תהיה בסה"כ כאפה אינטרנטית מעוררת שלא הייתי יכולה לקבל ב"חיים האמיתיים" בחוץ.
גם הפעם יש לי לא מעט לשתף, לא בהכרח קשור ישירות לאהבה וזוגיות אבל ליחסים באופן כללי.
אני בת 21, עוד מעט משתחררת מהצבא, תקופה קצת מבלבלת.
כאשר מגיע יום רביעי לקראת סוף השבוע אני מתמלאת חרדה כי אני יודעת שלא מחכה לי כלום בבית. יש לי חברות(אין לי חברים בנים בכלל) וכולן בתפזורת, אפילו לא חברות אלו של אלו כי איכשהו יצא לי חברויות אחת על אחת, אבל כבר הרבה זמן שבכלל לא בא לי לענות להן אפלו לטלפון ואני מתנתקת מהן או כי הן מאכזבות אותי, או כי אני פתאום מבינה כמה שוני יש בינינו. שוני לא טוב ברמה שאין לי שפה משותפת איתן. יש לי חברה אחת מאוד קרובה אבל אני לא רוצה לתלות בה את המענה התמידי שלי, אז זה סוג של קשר בערבון מוגבל. נותנת מעצמי הרבה אבל לא את הכל כדי שהיא לא תרגיש שאני תלויה בה או זקוקה לה, כשבעצם האמת היא שהיא היחידה בחיי שאני יכולה לסמוך עליה.
במסגרת הצבא אני לא חיה בבסיס, וגרות איתי שתי חיילות נוספות כך שאין לי הרבה אופציות חברתיות, במיוחד לא עם בנים. ונוסף לזה אני גם משתחררת עוד מעט ולמרות שיש לי כל מיני רעיונות וחלומות לאזרחות אני מפחדת פחד מות מהרגע שבו אחזור הביתה ולא יהיה לי עם מי להיות.
אני מרגישה כל כך לבד. אני מרגישה שאני הולכת ברחוב בתוך כדור זכוכית- אני יכולה לראות דרכו הכל אבל אף אחד לא רואה אותי. אני מגיעה הביתה לסופ"שים ויושבת כל היום מול הטלוויזיה ורואה סרטים, יושבת ומתעוורת מול המחשב, קוראת ושומעת מוזיקה כשבפנים אני רק רוצה לצאת, להתלבש יפה, להכיר מישהו, ללכת לרקוד, ללכת לאיזה פסטיבל, לטייל בארץ ולהינות מהחיים.
אני בחורה די נאה ודי מגניבה שיש לה הרבה מה להציע, אבל אף פעם לא היה לי חבר לתקופה ממושכת שאהב אותי באמת, וזה מצב מייסר כי זה מערער אותי באופן יומיומי ומגביר את תחושת הבדידות שממילא אני מרגישה.
ברור לי שאי החיבור עם בנים נובע מקשר דפוק שיש לי עם אבא שלי. אבא שלי מובטל וגר עם אמא שלו מאז שאמא שלי נפרדה ממנו לפני שנתיים. אנחנו נפגשים לשעה שעתיים פעם בשבועיים וגם זה מתוך מחוייבות, ונסיבות החיים שלו מאכזבות אותי ומעציבות אותי. בדיוק כמו קשרים עם בחורים שפגעו בי מאוד ואיכזבו אותי. אפשר לומר שאני קצת חוששת ונרתעת מגברים כי הם כלכך שנים ממני ואני לא מבינה אותם, אבל יחד עם זאת גם יש משיכה כמעט חייתית כלפיהם, ושני הדחפים האלה- הסלידה והמשיכה מבלבלים אותי עד כדי כך, שזה כנראה מה שאני משדרת- לחץ. פאניקה, למרות הניסיונות שלי להסוות את זה ולהיראות "קול".
המודעות העצמית הכל כך גבוהה שלי היא קשה מנשוא, כי אני מרגישה בעוצמה ומודעת לכל רגש בדידות שמתגנב, ולמרות שגם תחושות של אושר ושמחה וסיפוק אני מרגישה בעוצמה, תחושות הקטנות והבדידות והשיעמום ורגשי נחיתות וחוסר ביטחון מורגשים אצלי באותה המידה, ועכשיו זה רגע כזה שאני מרגישה שיעמום ובדידות.
זה מעצבן אותי.
זה מעצבן כי אני יודעת כמה כיף איתי וכמה אני מצחיקה את מי שמסביבי, וכמה יש לי לתת לבן זוג וכמה הרפתקנית אני יכולה להיות אבל פשוט אין עם מי! אז אני עושה דברים לבד, אבל כל הזמן אני סתובבת עם המחשבה שאני לא לבד כי אני איזו אישה חזקה ועצמאית, אלא פשוט כי לא היה עם מי.
ואת הישועה מכל הפחדים והתחושות האלה אני תולה בזוגיות, שאלוהים יודע מתי היא תגיע, כשגם ככה יש לי רגשות מעורבים ובלבול לגבי בנים ופחד חזק מפגיעה מהם. איך משחררים?
כבר קרוב ל5 שנים שאני כותבת מדי פעם בפורום הזה ותמיד העצות שאני מקבלת מעררות השראה ונותנות לי כוחות שרק מכאן אוכל לקבל..אני כותבת כאן כדי לקבל חוות דעת, חיזוקים או כל דבר שיהיה לכם לומר לי גם אם זאת תהיה בסה"כ כאפה אינטרנטית מעוררת שלא הייתי יכולה לקבל ב"חיים האמיתיים" בחוץ.
גם הפעם יש לי לא מעט לשתף, לא בהכרח קשור ישירות לאהבה וזוגיות אבל ליחסים באופן כללי.
אני בת 21, עוד מעט משתחררת מהצבא, תקופה קצת מבלבלת.
כאשר מגיע יום רביעי לקראת סוף השבוע אני מתמלאת חרדה כי אני יודעת שלא מחכה לי כלום בבית. יש לי חברות(אין לי חברים בנים בכלל) וכולן בתפזורת, אפילו לא חברות אלו של אלו כי איכשהו יצא לי חברויות אחת על אחת, אבל כבר הרבה זמן שבכלל לא בא לי לענות להן אפלו לטלפון ואני מתנתקת מהן או כי הן מאכזבות אותי, או כי אני פתאום מבינה כמה שוני יש בינינו. שוני לא טוב ברמה שאין לי שפה משותפת איתן. יש לי חברה אחת מאוד קרובה אבל אני לא רוצה לתלות בה את המענה התמידי שלי, אז זה סוג של קשר בערבון מוגבל. נותנת מעצמי הרבה אבל לא את הכל כדי שהיא לא תרגיש שאני תלויה בה או זקוקה לה, כשבעצם האמת היא שהיא היחידה בחיי שאני יכולה לסמוך עליה.
במסגרת הצבא אני לא חיה בבסיס, וגרות איתי שתי חיילות נוספות כך שאין לי הרבה אופציות חברתיות, במיוחד לא עם בנים. ונוסף לזה אני גם משתחררת עוד מעט ולמרות שיש לי כל מיני רעיונות וחלומות לאזרחות אני מפחדת פחד מות מהרגע שבו אחזור הביתה ולא יהיה לי עם מי להיות.
אני מרגישה כל כך לבד. אני מרגישה שאני הולכת ברחוב בתוך כדור זכוכית- אני יכולה לראות דרכו הכל אבל אף אחד לא רואה אותי. אני מגיעה הביתה לסופ"שים ויושבת כל היום מול הטלוויזיה ורואה סרטים, יושבת ומתעוורת מול המחשב, קוראת ושומעת מוזיקה כשבפנים אני רק רוצה לצאת, להתלבש יפה, להכיר מישהו, ללכת לרקוד, ללכת לאיזה פסטיבל, לטייל בארץ ולהינות מהחיים.
אני בחורה די נאה ודי מגניבה שיש לה הרבה מה להציע, אבל אף פעם לא היה לי חבר לתקופה ממושכת שאהב אותי באמת, וזה מצב מייסר כי זה מערער אותי באופן יומיומי ומגביר את תחושת הבדידות שממילא אני מרגישה.
ברור לי שאי החיבור עם בנים נובע מקשר דפוק שיש לי עם אבא שלי. אבא שלי מובטל וגר עם אמא שלו מאז שאמא שלי נפרדה ממנו לפני שנתיים. אנחנו נפגשים לשעה שעתיים פעם בשבועיים וגם זה מתוך מחוייבות, ונסיבות החיים שלו מאכזבות אותי ומעציבות אותי. בדיוק כמו קשרים עם בחורים שפגעו בי מאוד ואיכזבו אותי. אפשר לומר שאני קצת חוששת ונרתעת מגברים כי הם כלכך שנים ממני ואני לא מבינה אותם, אבל יחד עם זאת גם יש משיכה כמעט חייתית כלפיהם, ושני הדחפים האלה- הסלידה והמשיכה מבלבלים אותי עד כדי כך, שזה כנראה מה שאני משדרת- לחץ. פאניקה, למרות הניסיונות שלי להסוות את זה ולהיראות "קול".
המודעות העצמית הכל כך גבוהה שלי היא קשה מנשוא, כי אני מרגישה בעוצמה ומודעת לכל רגש בדידות שמתגנב, ולמרות שגם תחושות של אושר ושמחה וסיפוק אני מרגישה בעוצמה, תחושות הקטנות והבדידות והשיעמום ורגשי נחיתות וחוסר ביטחון מורגשים אצלי באותה המידה, ועכשיו זה רגע כזה שאני מרגישה שיעמום ובדידות.
זה מעצבן אותי.
זה מעצבן כי אני יודעת כמה כיף איתי וכמה אני מצחיקה את מי שמסביבי, וכמה יש לי לתת לבן זוג וכמה הרפתקנית אני יכולה להיות אבל פשוט אין עם מי! אז אני עושה דברים לבד, אבל כל הזמן אני סתובבת עם המחשבה שאני לא לבד כי אני איזו אישה חזקה ועצמאית, אלא פשוט כי לא היה עם מי.
ואת הישועה מכל הפחדים והתחושות האלה אני תולה בזוגיות, שאלוהים יודע מתי היא תגיע, כשגם ככה יש לי רגשות מעורבים ובלבול לגבי בנים ופחד חזק מפגיעה מהם. איך משחררים?
כלום לא נשאר לנצח גם התקופה הזו תעבור ויהיו יותר טובות.
