כמה אנשים קופאים בזמן טראומה

[יורם צדיק]

כתוב לי במסר

ואעלה את דבריך

 

[r3dt4g]

לא יודע בנוגע לאבחנה מגדרית

אני רק עניתי בנוגע לשאלה של מה אחוז האנשים שיכולים לקפוא בזמן טראומה...
ואני גם בספק שחינוך יכול להשפיעה על תגובה כמו קיפאון, זה משהו שבה מהתת מודע, תגובה מבוססת על שורה של קוד גנטי,
נשים אף פעם לא יוכלו להגיב לאלימות אותו הדבר כמו גברים, לא משנה כמה שוויוניות אתן רוצות ליהיות, בין הייתר בגלל העבודה שכמאת ואין לכם טסטוסטורון
מה שכבר יוצר את היסוד לכך שאתן, לא משנה מה תעשו, תמיד תפגרו מאחורי גברים בדברים מסויימים

 

[סיגלית 999]

חחחח, במחקר שנערך לא מזמן

קבעו שנשים הרבה יותר חכמות מגברים.

 

[r3dt4g]

נכון מאוד

בגלל זה גברים ונשים זקוקים אחד לשני, בשביל האיזון

 

[יורם צדיק]

מסר משוקי - שאלה מעניינת

מה שרציתי להוסיף ולא הצלחתי:
האם הסגנון של ההתמודדות עם הארוע - הוא סגנון קבוע לאדם מסויים
והאם זה קשור לסוג הטראומה?

 

[o0Invisible0o]

שורה של קוד גנטי?

אני לא חושבת שהיחס השונה בין טוסטסטרון לאסטרוגן בין גברים לנשים גורם לכך ש"נפגר" אחרי גברים.
כמו כן, אני בטוחה שקפאון זו לא תגובה גנטית.
בתור אישה לא אסרטיבית, כאשר אני חווה הטרדה מינית מילולית אני לחלוטין קופאת ומרגישה לא בנוח להגיב, וזו לחלוטין הבניה תרבותית המחנכת נשים לפסיביות.
ההנחה שלי הייתה, בהתבסס על כך, שאם וכאשר אעבור אירוע טראומתי עם בחירה בין קפיאה/בריחה/לחימה בוודאי שאגיב באחת מהאופציות הפסיביות של קפיאה או בריחה, המציאות הוכיחה אחרת (וחבל שהיה צריך לקרות אך קרה) ומצאתי את עצמי נלחמת פיזית בשלושה גברים.
&nbsp
במצבים של תודעה עצמית, אני פסיבית, כשאני פועלת ללא מחשבה תודעתית מסתמן שאני אקטיבית/נלחמת, אז הייתי משליכה מכך שאין זו גנטיקה אלא הבניה חברתית.
&nbsp
כל זה לא אומר שאין הבדלים בין גברים לנשים ויתכן וסטטיסטית ימצא שנשים נוטות להגיב באלימות פחות מגברים אבל עד כאן והאבחנה הגנטית, חסרת כל ביסוס מדעי, וההצהרה שנשים לנצח יפגרו אחרי גברים?
אנחנו שונים, וטוב שכך, יש בינינו פערים חברתיים ללא הצדקה, ורע שכך.

 

[CommandeRiker]

כמה אנשים קופאים בזמן טראומה

היי,
רציתי לשאול אם אולי אתם יודעים - כמה אחוז מהאנשים יקפאו כשהם יפגשו בטראומה ? (במקום לברוח או להילחם)

 

[No longer]

אני מדברת לפי מחקרים שקראתי, אני לא מומחית בנושא.

אבל, לפי מה שאני יודעת, מדברים היום על כך ש"לברוח או להילחם" זו הנחה שגויה, אלו לא האופציות היחידות. האופציה "לקפוא" היא מעין הplay dead של האנושות. כמו שבעלי חיים מעמידים פני מתים בזמן התקפה, כך גם אנחנו. רגשית, פיסית.

 

[סיגלית 999]

וזה אחרי שעוברים את הטרואמה.

פשוט משתתקים מהטריגר שבעבר הביא אתזה.

 

[r3dt4g]

בתקופת האימפריה הרומית

אחד המבחנים בכדי להתקבל לצבא הרומי היה מבחן בו בדקו את התגובה של הגבר לסיטואציות מסכנות חיים,
המטרה הייתה לבודד גברים שבמצב של סכנה היו נהפכים לאגרסיביים, לבין גברים שהיו בורחים או קופאים.
לפי מימדי הצבא של האימפריה הרומית, אני יכול לומר שרוב הגברים מגיבים באופן אגרסיבי למצב של חרדה, אחרת לא היו מגייסים אותם.

אבל דברים השתנו מאז, כיום גבר שמגיב בצורה אגרסיבית למצב של חרדה, נחשב לנחות, כאילו אין ביכולתו לשלוט ברגשות שלו

 

[יורם צדיק]

השאלה החשובה יותר בעיני היא

האם את / אתה
- נלחם / נלחמת
- בורח / בורחת
- קופא / קופאת
בהתייחסות לסימפטומים ולסבל שבמצב הפוסט טראומטי?
*
איך האדם התנהג בזמן הטראומה ניראה לי פחות חשוב,
כי אף אחד לא מכין אותך לכל הטראומות האפשריות,
ולא תמיד יש זמן לחשוב, לתכנן או להתייעץ איך להתנהג
והתגובה היא די אוטומטית
ולא צריך לשפוט אף אחד על מה שעשה בזמן הטראומה.

 

[סינבד]

המנעות מכאב

פוסט טראומה הינה תולדה של מבנה המוח שלנו שבו יש מנגנון השרדותי שמזהיר אותנו מפני "מצבים מסכני חיים".
לאחר שחווינו טראומה שנתפשת על ידי המנגנון הזה כמסכנת חיים, כל סיטואציה שמזכירה במאפייניה את סיטואציית הטראומה שחווינו תגרום לנו לתסמיני הפוסט טראומה.
&nbsp
הדרך להשתחרר מהמעגל הזה היא על ידי חזרה אל מקור הכאב אך הפעם בתמיכה ובתנאים בטוחים על מנת "ללמד" את המוח שלנו שאין עוד סכנה בסיטואציות אלו.
&nbsp
אלא שבד"כ האדם יפעל על מנת להמנע מכאב. מדיניות ההמנעות הזו יוצרת את הפחד מכאב. וכך אנחנו נידונים לשמר את תסמיני הפוסט טראומה.
אלא שכדי להשתחרר מהם, אין ברירה. יש צורך לחזור ולגעת במקור הכאב של הטראומה על מנת להשתחרר ממנו.

 

[מבדידות לבהירות]

אני קופאת

 

[יוסף הצד]

למה הכוונה בשאלה? בזמן טראומה עצמה? או בזמן טריגר

או בזמן טריגר שמביא ל-flashback של טראומה מהעבר?