כל סיום הוא התחלה חדשה, ותמיד הפרידה היא קשה
לפני יומיים הגשתי את הסמינרים שלי. זהו, סיימתי תואר ראשון. ביום ראשון כבר אתחיל תואר שני, שיהיה עוד אחד...
אז סיימתי, והייתי בהיי, ושלחתי לאבא תמונה של כל הסמינרים, שיהיה גאה בבת שלו. וויצאתי בערב לחגוג את המאורע. ויום אח"כ ישנתי מלא, להשלים שבועיים חסרי שינה. והייתי אתמול ברוגע ובכיף כל היום, כי יש רק שבוע חופש. ואפילו התחלתי לקרוא ספר, כי במדעי הרוח אין זמן לקרוא ספרים להנאתי האישית.
ולמרות תחושת ההיי על סיום התואר, ולמרות ההתרגשות מלהתחיל אחד חדש, מהתחושה שאני עדיין עם כיוון בחיים קמתי הבוקר עם קצת תחושת ריקנות... שוב אותה תחושה שאני מסיימת משהו חדש ואמא לא יודעת. כמו שהיא לא יודעת שהתחלתי תואר, כמו שהיא לא יודעת שהשתחררתי מהצבא, והתגייסתי לצבא, וסיימתי תיכון וסיימתי יסודי.... ועוד מלא מלא דברים.....
ןזו מחשבה קשה תמיד, שגם את זה היא לא תדע, וגם כאן היא לא איתי לחוות את זה ולהתרגש איתי. ואולי אפילו לצחוק עליי על זה שאני ישר ממשיכה לעוד תואר, שאני רצינית מידי.
והתחושה הזו היא אף יותר קשה כי היא נחוותה כבר כל כך הרבה פעמים, ולמרות שכבר השלמתי עם המוות, ולמרות שאני רגילה לזה שהיא לא כאן, בכלל לא זוכרת איך החיים איתה נראו, היא לא הולכת, היא לא נעלמת, היא רק מתעצמת. וזה כ"כ כ"כ קשה ומתסכל, לדעת שזה ימשיך ללות אותי. לדעת שכל שמחה ואושר שאחווה ילוו גם בעצב.
נכון, זה חלק מהחיים. אני יודעת. כבר למדתי את זה מזמן.... אבל כל פעם מחדש, המחסור הזה, בכל שמחה, בכל סיום, בכל התחלה מעלה איתו את הקושי של הפרידה ממנה....
לפני יומיים הגשתי את הסמינרים שלי. זהו, סיימתי תואר ראשון. ביום ראשון כבר אתחיל תואר שני, שיהיה עוד אחד...
אז סיימתי, והייתי בהיי, ושלחתי לאבא תמונה של כל הסמינרים, שיהיה גאה בבת שלו. וויצאתי בערב לחגוג את המאורע. ויום אח"כ ישנתי מלא, להשלים שבועיים חסרי שינה. והייתי אתמול ברוגע ובכיף כל היום, כי יש רק שבוע חופש. ואפילו התחלתי לקרוא ספר, כי במדעי הרוח אין זמן לקרוא ספרים להנאתי האישית.
ולמרות תחושת ההיי על סיום התואר, ולמרות ההתרגשות מלהתחיל אחד חדש, מהתחושה שאני עדיין עם כיוון בחיים קמתי הבוקר עם קצת תחושת ריקנות... שוב אותה תחושה שאני מסיימת משהו חדש ואמא לא יודעת. כמו שהיא לא יודעת שהתחלתי תואר, כמו שהיא לא יודעת שהשתחררתי מהצבא, והתגייסתי לצבא, וסיימתי תיכון וסיימתי יסודי.... ועוד מלא מלא דברים.....
ןזו מחשבה קשה תמיד, שגם את זה היא לא תדע, וגם כאן היא לא איתי לחוות את זה ולהתרגש איתי. ואולי אפילו לצחוק עליי על זה שאני ישר ממשיכה לעוד תואר, שאני רצינית מידי.
והתחושה הזו היא אף יותר קשה כי היא נחוותה כבר כל כך הרבה פעמים, ולמרות שכבר השלמתי עם המוות, ולמרות שאני רגילה לזה שהיא לא כאן, בכלל לא זוכרת איך החיים איתה נראו, היא לא הולכת, היא לא נעלמת, היא רק מתעצמת. וזה כ"כ כ"כ קשה ומתסכל, לדעת שזה ימשיך ללות אותי. לדעת שכל שמחה ואושר שאחווה ילוו גם בעצב.
נכון, זה חלק מהחיים. אני יודעת. כבר למדתי את זה מזמן.... אבל כל פעם מחדש, המחסור הזה, בכל שמחה, בכל סיום, בכל התחלה מעלה איתו את הקושי של הפרידה ממנה....
