The Walrus
New member
כל מיני אלבומים טובים
היי,
זה אמנם לא נושא מקורי מדי לדיון אבל הפורום די מת אז אני מניח שהכל יתפוס. בא לי לספר לכם על כמה אלבומים טובים שאני שומע לאחרונה! let's go...
Talking Heads - Stop Making Sense
בהתחלה היה לי קצת קשה להתחבר ללהקה הזו דרך אלבומי האולפן, אבל באלבום ההופעה הנפלא הזה - הכל התחיל לעשות היגיון.
איזה הופעה! גרוב נפלא מהרגע שנכנסת הלהקה ועד הסוף, כמעט בלתי פוסק, שירים נהדרים ודייויד ביירן אחד. ההופעה מתחילה עם ביצוע סולו לpsycho killer, לאט לאט בכל שיר מצטרף נגן נוסף (על הדרך ביצוע נפלא לבלדה Heaven), בשיר 6 כבר כל ההרכב על הבמה לביצוע עצום פשוט של הלהיט Burning down the House, והם אכן שורפים את הבית ולא מפסיקים. Life During Wartime פשוט אדיר, כמו כמעט כל אחד מהשירים שבאים אחריו. הנפילה היחידה היא שביירן יורד מהבמה ושאר הלהקה מבצעת שיר די בינוני בתור הטום טום קלאב. אבל אז הוא חוזר ומצפה בביצוע ענק לGirlfriend is Better, כשהוא לובש את החליפה האייקונית שגדולה עליו בעשרות מידות.
וזה בלי שהזכרתי אולי את השיר הכי טוב באלבום - This Must Be the Place, כל כך מרגש השיר הזה!
כל זה נפלא גם בתור דיסק וגם בתור וידאו.
Teenage Fanclub - הכל בערך
איזו להקה נפלאה. אחרי ההתאהבות שלי בBandwagonesque (ככה כותבים?), המשכתי הלאה בעיקר ל13 ולGrand Prix וגיליתי אמנם more of the same, אבל כשהsame כל כך טוב, אין תלונות.
גרנד פריקס ממשיך את הקו הפאוור-פופ-רגוע-קיטשי-מלודי-יפה, ועושה את זה נפלא. בולט במיוחד Neil Jung שזה שיר אדיר, אבל בערך כל הדיסק מעולה. 13 קצת יותר רועש ונסיוני (יחסית אליהם לפחות), וגם הוא נפלא. בקיצור נהדרים. מצרף את ניל ג'אנג, משם תמשיכו לבד ביוטיוב...
http://www.youtube.com/watch?v=6tZ_eIrCegA
David Bowie - Station to Station
אני יוצא פה באמירה לא רגילה: זה האלבום הכי טוב שלו. רק אלוהים יודע למה הוא נחשב פחות, הוא פשוט פנטסטי.
שיר הנושא עצום, 10 דקות מדהימות, שהופכות מפסיכודליה לדיסקו-פופ מרהיב כמו שרק בואי יודע. Golden Years הוא פופ עם צד אפל קלאסי לגמרי. הבלדות Word on a Wing וWild is the Wind שניהם אדירות, TVC15 גאוני ורק את Stay אני פחות אוהב, והוא עדיין מעולה. האלבום הזה נשמע נהדר באוזניות, מופק בצורה מרהיבה והוא המוצר הכי קרוב לשלמות שאני מכיר של בואי. מומלץ בחום.
Weezer - Pinkerton והכחול
גם בPinkerton אני מאוהב ממזמן, אבל בזמן האחרון חזרתי אליו עוד יותר ואני עדיין מאוהב בו ואפילו יותר. מעין אלבום רוק קולג' שיכול להיות הומוריסטי ומגה רציני בעת ובעונה אחת, מפוצץ דיסטורשנים ונגינה נפלאה, ובעיקר כתיבת שירים פנטסטית בפשטות, בישירות ובגאונות שלה.אחרי זה הגעתי לאלבום הבכורה שלהם, האלבום הכחול, מפוצץ להיטים הרבה יותר מפינקרטון, נפלא גם הוא, אמנם בעיניי קצת פחות דינמי ומגוון אבל יש שירים שקשה להתווכח איתם. בקיצור, יופי של 2 אלבומים וחבל שהלהקה הזו הדרדרה בצורה כל כך מפוארת אחריהם והפכה לאסון הנורא שאתם מכירים היום בשם וויזר.
The Beta Band - The Three EP's
כמו שהכותרת רומזת, זה לא באמת אלבום אלא 3 EPים שהלהקה הנפלאה הזו הוציאה בשנות ה90, כל אחד באורך 4 שירים. הEPים בסדר כרונולוגי ומראים את ההתפתחות הנפלאה שלהם כלהקה ואת הסגנונות השונים שנגעו בהם.
מתחיל בשיר הטוב ביותר שלהם ומהטובים שיצאו בשנות ה90 לדעתי - Dry the Rain. השיר הזה הוא פשוט מפלצת, שיר מדהים, 6 דקות נפלאות ובס ליין אחד שנכנס באמצע ופשוט מעיף את השיר הזה לגבהים לא הגיוניים. נפלא.
הEP הראשון פולקי יחסית, נגמר בDog's Got a Bone הנפלא והיפה (גם הוא מצטיין בבס פנטסטי).
הEP השני ניסיוני יותר, מתחיל בInner Meet Me הפנטסטי, אמנם Monolith הג'אם בן ה15 דקות כמעט בלתי ניתן לשמיעה לדעתי, אבל ניסיונות יכולים להשתבש, והשירים האחרים בו - הHouse Song וShe's the One נפלאים ומצדיקים את האורך שלהם.
בשלישי הם חוזרים לשירים קצרים יותר, שבולט במיוחד הסיום הנפלא עם Dr Baker הפסיכודלי וNeedle in my Eyes האדיר. גם It's Over פשוט יפה. בקיצור - תקשיבו לדיסק הזה.
The National - Boxer
סוף סוף יצא לי ליפול ללהקה הזו. אין ספק שהאלבום הזה עושה את העבודה, אינדי פופ עצוב, מלנכולי ויפה בניצוחו קולו הנפלא של מט ברנינגר. אין יותר מדי מה להוסיף עליו, אלבום יפה מאוד, מרגיע עם כתיבה מצוינת - שווה להקשיב.
היי,
זה אמנם לא נושא מקורי מדי לדיון אבל הפורום די מת אז אני מניח שהכל יתפוס. בא לי לספר לכם על כמה אלבומים טובים שאני שומע לאחרונה! let's go...
Talking Heads - Stop Making Sense
בהתחלה היה לי קצת קשה להתחבר ללהקה הזו דרך אלבומי האולפן, אבל באלבום ההופעה הנפלא הזה - הכל התחיל לעשות היגיון.
איזה הופעה! גרוב נפלא מהרגע שנכנסת הלהקה ועד הסוף, כמעט בלתי פוסק, שירים נהדרים ודייויד ביירן אחד. ההופעה מתחילה עם ביצוע סולו לpsycho killer, לאט לאט בכל שיר מצטרף נגן נוסף (על הדרך ביצוע נפלא לבלדה Heaven), בשיר 6 כבר כל ההרכב על הבמה לביצוע עצום פשוט של הלהיט Burning down the House, והם אכן שורפים את הבית ולא מפסיקים. Life During Wartime פשוט אדיר, כמו כמעט כל אחד מהשירים שבאים אחריו. הנפילה היחידה היא שביירן יורד מהבמה ושאר הלהקה מבצעת שיר די בינוני בתור הטום טום קלאב. אבל אז הוא חוזר ומצפה בביצוע ענק לGirlfriend is Better, כשהוא לובש את החליפה האייקונית שגדולה עליו בעשרות מידות.
וזה בלי שהזכרתי אולי את השיר הכי טוב באלבום - This Must Be the Place, כל כך מרגש השיר הזה!
כל זה נפלא גם בתור דיסק וגם בתור וידאו.
Teenage Fanclub - הכל בערך
איזו להקה נפלאה. אחרי ההתאהבות שלי בBandwagonesque (ככה כותבים?), המשכתי הלאה בעיקר ל13 ולGrand Prix וגיליתי אמנם more of the same, אבל כשהsame כל כך טוב, אין תלונות.
גרנד פריקס ממשיך את הקו הפאוור-פופ-רגוע-קיטשי-מלודי-יפה, ועושה את זה נפלא. בולט במיוחד Neil Jung שזה שיר אדיר, אבל בערך כל הדיסק מעולה. 13 קצת יותר רועש ונסיוני (יחסית אליהם לפחות), וגם הוא נפלא. בקיצור נהדרים. מצרף את ניל ג'אנג, משם תמשיכו לבד ביוטיוב...
http://www.youtube.com/watch?v=6tZ_eIrCegA
David Bowie - Station to Station
אני יוצא פה באמירה לא רגילה: זה האלבום הכי טוב שלו. רק אלוהים יודע למה הוא נחשב פחות, הוא פשוט פנטסטי.
שיר הנושא עצום, 10 דקות מדהימות, שהופכות מפסיכודליה לדיסקו-פופ מרהיב כמו שרק בואי יודע. Golden Years הוא פופ עם צד אפל קלאסי לגמרי. הבלדות Word on a Wing וWild is the Wind שניהם אדירות, TVC15 גאוני ורק את Stay אני פחות אוהב, והוא עדיין מעולה. האלבום הזה נשמע נהדר באוזניות, מופק בצורה מרהיבה והוא המוצר הכי קרוב לשלמות שאני מכיר של בואי. מומלץ בחום.
Weezer - Pinkerton והכחול
גם בPinkerton אני מאוהב ממזמן, אבל בזמן האחרון חזרתי אליו עוד יותר ואני עדיין מאוהב בו ואפילו יותר. מעין אלבום רוק קולג' שיכול להיות הומוריסטי ומגה רציני בעת ובעונה אחת, מפוצץ דיסטורשנים ונגינה נפלאה, ובעיקר כתיבת שירים פנטסטית בפשטות, בישירות ובגאונות שלה.אחרי זה הגעתי לאלבום הבכורה שלהם, האלבום הכחול, מפוצץ להיטים הרבה יותר מפינקרטון, נפלא גם הוא, אמנם בעיניי קצת פחות דינמי ומגוון אבל יש שירים שקשה להתווכח איתם. בקיצור, יופי של 2 אלבומים וחבל שהלהקה הזו הדרדרה בצורה כל כך מפוארת אחריהם והפכה לאסון הנורא שאתם מכירים היום בשם וויזר.
The Beta Band - The Three EP's
כמו שהכותרת רומזת, זה לא באמת אלבום אלא 3 EPים שהלהקה הנפלאה הזו הוציאה בשנות ה90, כל אחד באורך 4 שירים. הEPים בסדר כרונולוגי ומראים את ההתפתחות הנפלאה שלהם כלהקה ואת הסגנונות השונים שנגעו בהם.
מתחיל בשיר הטוב ביותר שלהם ומהטובים שיצאו בשנות ה90 לדעתי - Dry the Rain. השיר הזה הוא פשוט מפלצת, שיר מדהים, 6 דקות נפלאות ובס ליין אחד שנכנס באמצע ופשוט מעיף את השיר הזה לגבהים לא הגיוניים. נפלא.
הEP הראשון פולקי יחסית, נגמר בDog's Got a Bone הנפלא והיפה (גם הוא מצטיין בבס פנטסטי).
הEP השני ניסיוני יותר, מתחיל בInner Meet Me הפנטסטי, אמנם Monolith הג'אם בן ה15 דקות כמעט בלתי ניתן לשמיעה לדעתי, אבל ניסיונות יכולים להשתבש, והשירים האחרים בו - הHouse Song וShe's the One נפלאים ומצדיקים את האורך שלהם.
בשלישי הם חוזרים לשירים קצרים יותר, שבולט במיוחד הסיום הנפלא עם Dr Baker הפסיכודלי וNeedle in my Eyes האדיר. גם It's Over פשוט יפה. בקיצור - תקשיבו לדיסק הזה.
The National - Boxer
סוף סוף יצא לי ליפול ללהקה הזו. אין ספק שהאלבום הזה עושה את העבודה, אינדי פופ עצוב, מלנכולי ויפה בניצוחו קולו הנפלא של מט ברנינגר. אין יותר מדי מה להוסיף עליו, אלבום יפה מאוד, מרגיע עם כתיבה מצוינת - שווה להקשיב.