כל מה שלמדתי

[טרללילם]

כל מה שלמדתי

ואני לומד גם עכשיו , לימד אותי שגישה זו נכונה - לפחות עבורי.
עכשיו אני למשל לומד לנגן בחליל פאן (אגב , בזכות צחי). בהתחלה ניסיתי ללמוד מחוברת וכל מיני , בסוף ראיתי שכרגיל גישת המשחק בה למדתי את הדברים החשובים בחיי , היא הכי טובה. לא משנה באיזה אומנות מדובר , העיקר זה לשחק כמה שיותר , ולהנות מזה. טכניקות ופרוצדורות מקובעות רק מורידות את החשק.ממילא לא אכפת לי מה הגיע מהיכן , כל עוד זה נותן הנאה ומשחק. אני מאמין שזו הדרך להגיע להרמוניה - לפחות עבורי

 

[טרללילם]

זו תגובה לזאב

 

[טרללילם]

האפליקציה של תפוז פשוט זוועה.

 

[זאב ארליך]

כפי שכתבתי לך

תם הדיון שלנו. יופי לך עם הגישה שלך. היא שונה משלי. יופי שיש גישות רבות שונות וגם משונות.
אשריך וטוב לך.
תם ונשלם, ודרך צלחה.

 

[הבן של קנגה]

משחק זה חשוב

השאלה הגדולה היא עם מי אתה משחק?
עם עצמך?
עם הגדולים?
או כשהגדולים משחקים, אתה יושב בצד יחד עם שאר ילדי הכאפות?

 

[ינוקא1]

אני משחק ברמה שלי.

אחת הסיבות שאיבדנו את היכולת לשחק , היא הביקורתיות והשיפוטיות שלנו על עצמינו.

ילד קטן יכול לקחת חליל ולעשות טו טו טו , ואפילו להנות מזה מאוד , אך אדם מבוגר יחשוב קודם כל "איך מסתכלים עלי ?" ואם הוא לא ינגן סימפוניה על ההתחלה , ולא ילמד אצל מורה "מוסמך" הוא לא יגע בחליל.
וזה עצוב , כי יכולת המשחק שלנו היא דרך ההתפתחות הכי הרמונית עבורינו.

למשל , פעם הייתי בסדנה שהעביר חבר שלי שמלמד צ'י גונג ולמד צ'י גונג שנים רבות.
והוא התחיל לעקם לי את הרגל בכל מיני צורות משונות "כי ככה צריך לעמוד ולא כך" , עד שבאמצע הסדנה פשוט ברחתי.
אולי הצ'י גונג שלו מעולה וטוב עבורו , אך עבורי זה לא הרמוני.
אם הייתי הולך בגישה הזו , שצריך לעשות הכל "דווקא כך" , אז לא הייתי לעולם נהנה מהצ'י גונג כפי שאני נהנה ממנו היום.

לעומת זאת כשהתחלתי עם תנועות פשוטות שמתאימות לי , ועשיתי אותן לאט לאט שוב ושוב , אז תנועה הובילה תנועה ולמדתי איך הגוף שלי צריך לנוע , ואיך נכון עבורו לנוע.
כי זה היה משחק ששיחקתי עם עצמי , ובכיף , ולא לפי דוגמות מקובעות שהרמוניות למישהו אחר אך לא לי.
ולכן היום עבורי לתרגל תנועות זה פשוט כיף טהור.

רוב המשחקים שלי לצערי היו לבד , כי נדיר מאוד למצוא בימינו אדם שבאמת מוכן לשחק - כלומר אדם שלא אכפת לו איך שמסתכלים עליו , אדם שמסוגל לוותר על הוודאות שב"מורה מוסמך" , ואדם שמוכן לבחון דברים שלא בהכרח יעבדו , רק לשם המשחק.
אך לשמחתי במהלך השנים פגשתי מעטים כאלו. ואיתם אני משחק היום.

אינני "משחק עם הגדולים" - כי "לשחק עם הגדולים" זו תרבות שהובילה לכך שרוב עם ישראל הם בטטות כורסה שבעיקר צופים במשחקים אך לעולם לא ישחקו בעצמם.
אני משחק בעיקר עם הקטנים וגאה בהיותי ראש לשועלים ולא זנב לאריות.

אני נהנה מהמשחק שלי , וזה מה שחשוב.

 

[הבן של קנגה]

אז אתה אוהב לשחק עם עצמך

אין בכך פסול.
לפני כמה דורות היו מזהירים אותך שתתעוור אם תמשיך בזה.

הבעיה היא שאתה מגביל את עצמך לאזור הנוחות שלך מצד אחד.
ומצד שני אתה מוגבל על ידי הדימיון שלך של מה אפשרי.

 

[טרללילם]

באמת הראיה כבר לא משהו ...

משחק בשניים הרבה יותר כיפי , אבל כנראה עד שמשחקים בשניים כמו שצריך משחקים הרבה לבד

לגבי איזורי נוחות - אני חושב שנכון יותר לא לאלץ את עצמינו לעשות דברים מלאכותיים מידי עבורינו. הדבר העקרוני היחיד הוא להקדיש זמן ל"משחק" ובצורה עקבית. ועובדה שכאשר עושים זאת דברים שבעבר היו בלתי אפשריים הופכים אפשריים - כלומר מתרחשת יציאה מאיזור הנוחות , אך באופן הרמוני.

 

[דוד כפרי]

היו כאן הרבה שרשורים על איך *אתה* לומד.

אפשר לחזור אחורה ולקרוא.
הסיכום, אם אני זוכר נכון, היה שזו כנראה הדרך שלך ללמוד.
היא לא אומרת כלום על הדרך של אחרים.

 

[ינוקא1]

מסכים עם הסיכום.